אודי

אני שונאת את ל"ג בעומר, שונאת, מתעבת את החג הזה. אמא שלי השתגעה מהריח וחוסר חיבתה לחג המסריח הזה דבק גם בי. בעשור האחרון השנאה שלי רק התעצמה. יש לי סיבה: זה 10 שנים שאנחנו מציינים את מותו של אודי, אחי הגדול.

אודי היה יותר מאח, הוא היה חבר ודמות להערצה, הוא מי שלימד אותי לקלל ואת זה כבר עשיתי בהצלחה יתרה בגיל שנתיים, אודי לימד אותי את יופייה של הציניות והוא גם הכניס את האהבה לדו גלגלי הביתה. גדלנו בבית נטול כדורגל וכדורסל אבל עם סאונד של מנועים, גיורא סחב אותנו למרוצי שטח ברחבי הארץ וצפה בשקיקה במרוצי הפורמולה 1 שלוו בקריינות גרמנית מזעזעת באר טי אל. מדי פעם הסכתנו (כמו שהיו אומרים פעם) לקולו של אבא בפינת בטיחות בדרכים באור ירוק וגם בפינה או שתיים אצל האנגלוסקסי ההוא בתוכנית ברשות השידור, נו עם ג'ו קריידן, ההוא.

כבר מגיל צעיר אודי נמשך לדו. דוושני חיפה, קראו לקבוצת האופניים שעימם רכב וההתרסקויות היו בזכות חתולי הרחוב. הרשיון לאופנוע לא איחר להגיע. את ההורים הושיב לשיחה, אמר להם שהוא הומו, אחרי שנבהלו שיחרר בבדיחות הדעת: "סתם, עשיתי רשיון על אופנוע". זכרונות רבים יש לי עם אודי והאופנועים, כשהגיע רכוב על אופנוע לטקס ההשבעה שלי כקצינה בצבא, פתאום כל סגל המפקדות היו נחמדות אלי כי הן רצו לדעת מיהו עלם החמודות. לא אשכח איך עמד במטבח של אמא מקשיב לצלילי האופנועים העולים ברחוב הנטקה שבחיפה ומזהה את היצרנים השונים ומתענג על צלילי הדוקאטי. לעולם לא אבין איך הגעתי למצב שאני יכולה לשבת בחדר המדיה באחד ממסלולי המרוצים ברחבי העולם ולהבדיל בין הבסים של רוסי, להיידן ולשאר הרוכבים, אודי לבטח מתהפך בקברו.

בכלל לקבר אני לא אוהבת ללכת, האופנוע המקועקע על המצבה לא זז. לא נושם. מאז שהוא מת אני מעדיפה להרגיש את רעש האופנועים בכפות הרגליים. זה התחיל מצורך עז להרגיש את אודי לצידי ואיתי, ומרצון להתקרב יותר לאמנון אחי הצעיר שהיה צופה עימו במרוצים. אחרי זמן קצר המוטו ג'יפי הפך לאהבה גדולה. בזמנו גרתי בהולנד, שעתיים ברכבת ממסלול אסן המיתולוגי, וכשרציתי שאמנון יבוא לבקר אותי אחרי מותו של אחינו האהוב, הצלחתי לשחדו בכרטיסים למרוץ. שנתיים אחרי מותו של אודי ומספר חודשים אחרי שדיאג'רו קאטו הצטרף אליו איפה שהם לא יהיו, נסענו לאסן בסוף שבוע רטוב עד מאד. אני בטוחה שלא רק אני זוכרת את נוכחותי שם, גם חברינו לספסל העץ הרעוע בפניית סטקנוויל טרם השיפוץ יזכרו את הבחורה שלא הפסיקה לצרוח מכל התרסקות או שהציעה לסטה ג'יברנאו תוך כדי שהוא רוכב במהירות של כ-250 קמ"ש, נישואין. עם סטה הזדהיתי. מותו של קאטו והעוצמה שסטה סיפר שקיבל בעקבות מותו של בן קבוצתו, המיסו אותי. כשהבנתי שאסתר דוגמנית העל ומי שלאחר שנים הפכה לאישתו (ולאשתו לשעבר) שם בשביל להישאר – עברתי לרוסי. טוב נו, גם לפני זה אהבתי את הדוקטור אבל רציתי להיות מיוחדת.

רוסי הפך לבן בית, חלק מהמשפחה. למי שמקשיב מהצד זה יכול להראות כאילו שיש בן נוסף להורי. "נו ומה שלום רוסי? איך הוא מרגיש?". לעיתים השאלות הללו נשאלו בימים שנדמה שזה הדבר האחרון שאמור לעניין את אמא ואבא. המוטו ג'יפי הפך לנושא שיחה הכי קל וקולח בבית. אם לרוסי היה יום טוב, אז לנו היה יום מצויין. אני בטוחה שלאודי לא איכפת. אני לא יודעת מה הוא היה חושב על האליפות בימים אלו, ואני לא בטוחה שהוא לא היה מתגעגע לימים הטובים של סוף העשור הקודם, למיק דוהאן, ווין רייני וכל השאר. המרוץ האחרון שהוא ראה היה חרז באליפות 2001, רוסי ניצח את שלושת  המרוצים הראשונים

באותה העונה, הגה, ביאג'י, מקקואי, 5 יפנים לוקחים חלק באליפות שאז עוד הייתה 500 סמ"ק. קאטו עוד לא הוכתר אלוף ולורנסו היה אז רק בגיל המצוות. כשנערך המרוץ בצרפת שבו ניצח ביאג'י ורוסי סיים שלישי, קמנו מהשבעה. את הכפה שרוסי הביא ליריבו האיטלקי רגע לפני מסיבת העיתונאים בקטלוניה כבר פיספס. זה היה מצחיק אותו.

אי אפשר שלא לעשות את החישובים הללו. היה אוהב או לא, הספיק או לא הספיק ומה היה אומר על הדוקאטי שהוא לא זכה לראות על המסלול. לגונה סקה 2008, גרמניה 2006, יפן 2010, דרום אפריקה 2004, מרוצים נפלאים שלא זכה לראות, שאנחנו לא זכינו שיראה אותם איתנו. המוטו ג'יפי הפך בשבילי לחגיגת חייו. בכל מסלול שאני מגיעה אליו יש איזשהו רגע שהדמעות מציפות אותי ואני חושבת על אודי. זה יכול להיות ברגע שאני רואה את כל השיירות של הרוכבים מגיעים למסלול, הרגע הראשון שאני שומעת את הקונצרט המגיע מהמוסכים, או רגע שבו אני באה ללחוץ ליוקי טקהאשי את היד ולהשתתף בצערו על מות אחיו הבכור ואני לא מצליחה להפסיק לבכות. אני רוצה לספר לו על כמה כוסית לוריין פנים אל פנים, על השאלה המטומטמת ששאלתי את דובי במסיבת העיתונאים, על זה שרוסי לא הפסיק להסתכל על הלק המקולף על ציפורניי ב'די בריף' בתום הניסוי האחרון, על השידור הראשון בערוץ 5, על בועז, טל, גברת מוטו ג'יפי ועל ההסברים שקיבלתי מג'וליאן פרשן היורוספורט על הסליפ גיר.

אני יודעת שלא הייתי עושה את מה שאני עושה היום לולא אותו לילה ארור על כביש החוף ברכב של ההורים. ברור לי שימי ראשון לא היו הופכים לקדושים בשבילי, לימי החג האמיתיים, אם כל זה לא היה קורה, אך גם ברור לי שצריך לחגוג חיים ולא רק לבכות את מותם.

הייתי מוותרת על הכל עכשיו.

אודי היה כמעט בן 30, גבר צעיר, יפה, שובה לבבות, צ'ארמר אמיתי. בן לשלומית וגיורא, אח לאמנון ולי, וחבר של כל כך הרבה אנשים…