אחי הגדול

קוראים יקרים, אני מודע לזה שכבר חודשיים לא כתבתי דבר ואני חייב לכם הסבר. השנה האחרונה לא הייתה קלה, אחי הגדול נאבק במחלת הסרטן ושלושת החודשים האחרונים היו די אינטנסיביים. השהיה הצמודה בבית החולים, התקווה שהטיפול הניסיוני שהתחלנו יצליח, וכמובן המאבק היומיומי עם הצוות הרפואי בבית החולים שכבר הספיד את אחי לפני יותר מחצי שנה. כך, שאני מקווה שאתם מבינים מדוע לא היה לי כלכך זמן וגם חשק לכתוב.

אחי הגדול נפטר לפני כשבועיים באמצע חודש יולי כשהוא בן 51 וקצת. כאח בכור הוא הבין בדיוק מה גודל המשימה שהונחה על כתפיו והוא תמיד היה שם כדי להגן ולשמור על אחיו הקטנים, להחטיף לנו כשצריך, להדריך ולהנחות כשצריך, וגם לשמש כפורץ דרך כאשר הדבר מגיע לשבירת מוסכמות או מרידות אל מול ההורים. וכך זה היה בדיוק גם בנושא האופנוע. אם סבי היה זה שהנחיל לנו את האהבה לאופנועים – אז בזכות אחי אני רוכב. הוא זה שהלך וקנה בגיל 20 על אפם וחמתם של הורי את האופנוע הראשון שלו, מוטו גוצי V65SP שנת 1984, ובכך שבר את הטאבו של "אופנוע? רק על גופתי המתה". מיד אח"כ עזר גם לי להצטרף לשבט הדו"ג וביחד קנינו את האופנוע הראשון שלי, גארלי 50 שמיד קיבל את הכינוי 'גרד-לי'. הדבר המצחיק בכל הסיפור הזה שהורי מגישה של 'לא מוכנים לשמוע על אופנוע' עברו מיד מהפך של 180 מעלות. פתאום האופנועים שלנו שיחררו אותם מהרבה מחויבויות והם כמובן תפסו על זה טרמפ. אחת הדוגמאות הזכורות לי מאוד היא "קח את אחיך הקטן לבריכה". אנחנו גרנו אז בפתח-תקווה והבריכה הייתה בקיבוץ-גבעת השלושה וכך לקחתי כל יום בקיץ את אחי הקטן בן השבע לבריכה בגבעת-השלושה, איפה היום תמצאו דבר כזה?

לגרד-לי הייתה תכונה מעצבנת שהוא מעולם לא הניע עם הקיק סטרטר אלא תמיד בדחיפה. למזלי מול הכניסה לבריכה בגבעת השלושה הייתה תלולית עפר שהייתה מספיק גבוהה כדי להתגלגל ממנה למטה עם האופנוע ולהניע אותו תוך כדי. אחי הקטן עמד מוכן כבר עם קסדה על הראש ואיך שעברתי לידו, קפץ על האופנוע וכך רכבנו שמחים וטובי לב הביתה. היו זמנים.

עם השנים והגיוס הגרד-לי נמכר ואחי איבד עניין באופנועים לאחר שהאופנוע השני שהיה ברשותו נגנב ארבעה חודשים לאחר שרכש אותו חדש דנדש. האופנוע עצמו נמצא לאחר כשנה וחצי באיזה קיבוץ בדרום אבל מפח הנפש גרם לאחי לנטוש את התחום. לפני כשלוש וחצי שנים, עת חזרנו לארץ, קיוויתי למשוך אותו חזרה ואפילו דיברנו על טיול אופנועים לכבוד יום ההולדת ה-50 שלו, אבל מספר חודשים לאחר חזרתנו ארצה התגלתה המחלה וכל הקלפים נטרפו מחדש.

בספטמבר האחרון, כאשר הוא היה באחת התקופות הטובות יחסית של המחלה, הצעתי לו לטוס למירוץ מוטוGP במיזאנו, ככה רק שנינו. טסתי שבוע קודם לכנס בטורינו וקבענו שאגיע בחמישי בבוקר לשדה התעופה של מילאנו, ואאסוף אותו משם למיזאנו. אחי לא היסס לרגע ומיד רכש כרטיס טיסה. וכך היה, בבוקר יום חמישי, הראשון לספטמבר, אספתי אותו במילאנו ומשם המשכנו למיזאנו כאשר בדרך עצרנו במפעל דוקאטי בבולוניה. ליד מיזאנו התאכסנו במלון משפחתי מצוין והלכנו כל יום כשלושה עשר קילומטרים בממוצע, למסלול וחזרה. קשה להאמין שמדובר באדם חולה אבל כזה הוא היה, לא וויתר על שום קושי פיזי כי מבחינתו זה הכל בראש וזה רק מחשל. לומר את האמת, ההליכות עשו לו רק טוב, הוא כלכך נהנה מהן.

והמירוץ, אתם שואלים? ובכן כיאה לאדם פדנט אחי שלא ראה מירוץ מוטוGP מעולם, גם לא בטלוויזיה, הגיע מוכן כשהוא מכיר את כולם מכיוון שקרא, למד ושינן כל מה שאפשר לדעת כולל מספרים וסטטיסטיקה. למרות שאני אישית התאכזבתי מארגון המירוץ במיזאנו, עדיין זה היה סופ"ש מעולה בתזמון מושלם. זמן קצר אחר-כך המצב התדרדר ולא ניתן היה כבר לצאת ככה לטיולים. בדצמבר האחרון כאשר טסנו מעבר לים לנסות טיפול נוסף, צפינו בסרט 'הבר הטוב ביותר באמריקה' ואחי שאהב מאוד סרטים מיד נתפס ואמר שברגע שהוא מנצח את המחלה אנחנו יוצאים למסע כזה. לצערי, בקרב מול המחלה הוא הפסיד, אבל את המסע אני מבטיח שנעשה, אני כאן למטה והוא שם מלווה מלמעלה.

נוח על משכבך בשלום אחי היקר ותודה על הכל. בזכותך אני על שניים ולא על ארבע.