אחרוני הפרייבטירים

אחרוני הפרייבטירים

עם פרסום התקנה הטכנית בנוגע למעבר למחשב מנוע אחיד, נפל אצלי האסימון לגבי חזונם של כרמלו אספלטה ודורנה באשר לעתיד המוטו GP. כאשר רכשה דורנה את הזכויות על הסדרה, אחד הטיפים הראשונים שקיבל אספלטה שמונה לעמוד בראשה היה מברני אקסלטון, הבוס הגדול של הF1, והטיפ שקיבל היה "עליך להוציא את הכוח מידי המפעלים" אחרת לא יהיה עניין בסדרה. וכך החל כרמלו במימוש חזונו כאשר פה ושם הוא מוכן להפסיד בקרבות קטנים על מנת לנצח במערכה כולה. הוא קיבל את הרעיון של הונדה להורדת נפח ל-800 סמ"ק על מנת להכניס את חוק הצמיגים. הכניס את קטגוריית אופנועי התקציב ולאט לאט הכניס שינויים על מנת להגיע לאחידות בגריד. כאשר הונדה איימה במעבר לסופרבייק, השתלטה דורנה על סדרת הסופרבייק. כאשר איים במעבר למחשב ניהול מנוע אחיד, הונדה הזדרזה להציע אופנועי פרטי שיהיה נחות אך במעט מאופנועי המפעל וגררה את ימאהה, בהיעדר אלטרנטיבה, להציע אופנועי מפעל מדגם 2012 לקבוצות פרטיות (NGM). הכישלון של אופנועי הונדה להציג ביצועים סבירים ומיקומם בסוף הגריד, רק לשם דוגמה מהירותם הסופית של היידן ורדינג הרוכבים על אופנועים אלו נמוכה ב-16 קמ"ש מאופנועי המפעל, רק עזרו לאספלטה במאבקו למען חזונו וכאשר הוא הכריז שב-2016 כולם ללא יוצא מן הכלל יעברו למערכת ניהול מנוע אחידה ועוד אי אלו הגבלים לצמצום פערים, נאלצו בהונדה לבלוע את הגלולה בקול ענות חלושה.

ומהו החזון של אספלטה? זוכרים את האימרה: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"? ובכן במקרה הזה אספלטה מכוון לזה בדיוק, בעיקר לשנות השבעים והשמונים, כאשר על הגריד עמדו בין 12 ל-14 אופנועי מפעל, (ומי שלא מאמין שיצפה בתוכנית The Unrideables, the Glory Days of Motorcycle Racing, שם אדי לאוסון עצמו מספר שבכל מירוץ היו לפחות 12 אופנועי מפעל על הגריד וכל אחד ביום נתון יכול היה לנצח) ואפילו רוכב ווילד קארד פרטי יכול היה להפתיע ביום נתון במסלול נתון. וכאן אנחנו מגיעים לסיפורנו, על האחרונים שעשו זאת, הראשון הוא יון אקרולד מדרום אפריקה שהיה לרוכב הפרטי האחרון לזכות באליפות GP בקטגוריית ה-350 סמ"ק שנתיים לפני שזו בוטלה. השני הוא ההולנדי ג'ק מידלברג שהיה הרוכב הפרטי האחרון שניצח מירוץ מוטוGP בקטגוריה הבכירה וגבר על רוכבים כמו קני רוברטס, רנדי ממולה, בארי שין, מרקו לוקינלי ועוד.

יון אקרולד

נתחיל עם יון אקרולד. אל סיפורו התוודעתי כאשר נסעתי לראות את אוסף האופנועים בוויסקונסין, אחד האופנועים היה בימוטה YB3 אשר על פי הבעלים היה שייך ליון אקרולד (בתמונה העליונה) ואיתו זכה באליפות העולם ב-1980 ובכך היה לרוכב הפרטי היחיד אי פעם אשר זוכה באליפות העולם בגרנד פרי. יון אקרולד נולד ב-1946 בדרום אפריקה ולעולם המירוצים הגיע בזכות דודו שניסה לשכנעו להתחרות במירוצי מכוניות אבל יון התעניין יותר במירוצים על שניים מאשר על ארבע. הוא החל להתחרות בגיל 21, ולאחר שהגיע להצלחה מקומית כגון אליפות דרום אפריקה ב-350 סמ"ק ב-1974 וניצחון ב-1972 במירוץ בינלאומי בו השתתף גם בארי שין, חש אקרולד שהגיע הזמן לנסות את מזלו בחו"ל. ב-1975 הוא עזב את דרום אפריקה עם ואן ישן אשר בתוכו שני אופנועי ימאהה TZ250 ו-TZ350 ופחות מ-50 לירות שטרלינג בכיסו. כבר במירוץ ה-GP  הראשון שלו ב-350 סמ"ק שהיה הגרנד פרי באוסטריה הוא הפתיע את כולם וסיים שני אחרי רוכב ימאהה הרשמי הידיו קאנאיה. למרות התחלה מבטיחה, הקריירה של יון לא המריאה אל חיקה החמים של קבוצת מפעל מכיוון שכמו דני פדרוסה כך גם יון סבל תמיד מפגיעות חמורות כאשר התרסק בעת מירוץ. במהלך ארבע השנים הראשונות הוא הספיק לאבד בוהן ואצבע נוספת, לשבור את עצם הבריח בכל צד מספר פעמים, שבר את שתי רגליו ושבר נוסף בחוליות הגב שבנס לא גרם לשיתוק, שבר פעמיים את צלעותיו כאשר באחת הפעמים שבר שמונה צלעות. כל זה לא שבר את רוחו של יון והוא מיד חזר להתחרות לאחר ההחלמה. הניצחון הראשון הגיע ב-1977 ב-250 סמ"ק בגרנד פרי הצרפתי. במקביל הוא התחרה גם ב-350 וסיים את העונה במקום השלישי. ההצלחה ב-1977 לא הביאה ליון חוזה בקבוצת מפעל אך לפחות גרמה ליצרן שילדות הולנדי בשם קיס ואן אופסטל להעריך את הישגיו ולתת חסות ליון מה שהקל קצת על מצבו הכלכלי שהתבסס עד אז רק על כספי הזכיות ממירוצים. את שנת 1979 החל יון בצורה פנטסטית כאשר לאחר שלושה מירוצים הוא הוביל בבטחה את טבלת האליפות ה-350, אך תאונה בסיבוב הרביעי באיטליה בה שבר את עצם הבריח ותאונה נוספת בסיבוב השישי ביוגוסלביה שבה שוב שבר את עצם הבריח פלוס שבר ברגלו, חירבו את העונה לגמרי ובנוסף גם הספונסר ההולנדי הפסיק את חסותו.

את עונת 1980 החל יון ללא עזרה כספית כאשר באמצע העונה סוכנות אופנועים משטוטגארט, גרמניה הייתה לספונסר היחיד שלו. בעונת 1980 שהייתה הקצרה ביותר וכללה רק 6 סבבים, יון רכב על בימוטה YB3, כלומר שילדת בימוטה אשר בתוכה שוכן מנוע ימאהה TZ350. יון סיים שישי במירוץ הראשון, ניצח את השני והשלישי, סיים שני ברביעי, ועקב תקלה טכנית סיים רק עשירי במירוץ החמישי. אל המירוץ האחרון בגרמניה הוא הגיע כאשר הוא מתמודד ראש בראש עם רוכב קבוצת קוואסאקי הרשמית אנטון (טוני) מאנג, באחד המירוצים המותחים ביותר שהיו אי פעם., אף אחד מהם לא ויתר לשני ועד לסוף המירוץ הם היו צמודים זה לזה והחליפו מקומות ביניהם עד לדגל השחמט שראה את יון אקרולד מנצח, עושה היסטוריה והופך לרוכב הפרטי היחיד אי פעם שזוכה באליפות GP עולמית, בהפרש של שלוש נקודות, בגיל 33 וחצי.

 

לפני שתמעיטו בחשיבותה של קטגוריה זו, רק נספר לכם שיון אקרולד שייך לחבורה מכובדת שכוללת את ג'ף דיוק, ג'ון סורטיס, ג'ים רדמן, מייק היילווד וג'יאקומו אגוסטיני שזכה בה ברציפות מ-1968 עד 1974. כדי להבין את גודל ההצלחה נספר שעד 1979 יון עבד לבד והיה גם המכונאי, גם הטיונר וגם הרוכב. ב-1979 הוא העסיק מכונאי אחד, ב-1980 בזכות העונה המקוצרת וכספי החסות מהדילר בשטוטגרט הוא העסיק שני מכונאים, מה שהיווה עבורו לוקסוס רציני ואולי גם איפשר לו להתרכז יותר במירוץ ולא רק בצד המכני.

עונת 81 נפתחה בסערה עם ניצחון ומקום שלישי ונראה היה שיון בדרך לתואר שני. DNF  במירוץ השלישי, ניצחון נוסף ומקום שני במירוץ החמישי החזיקו את יון חזק בתמונה אבל נפילות ופציעות גרמו לו להחמיץ את שלושת המירוצים הנותרים והוא סיים את עונת 81 במקום השני לאחר טוני מאנג כאשר רק שתי נקודות מפרידות ביניהם. בעונות 82 ו-83 יון עובר לרכב בקטגוריית ה-500 סמ"ק עבור קבוצת קאג'יבה שרק הצטרפה לסבב. בסוף עונת 83' הוא פורש ממירוצים בגיל 37. עונת 1982 הייתה האחרונה של קטגוריית ה-350, שהייתה חלק מהסבב משנתו הראשונה ב-1949, כחלק ממהלך לצמצום הקטגוריות.

יון אקרולד הוא גיבור, אדם שהלך אחר חלומו, לבד וכנגד כל הסיכויים, הכסף הגדול וקבוצות המפעל והצליח באמת במו ידיו לגעת בשמיים. כאשר לרוב הוא ישן בואן שלו עם האופנועים והארוחה שלו היא רק שקית צ'יפס כי רק לזה מספיק הכסף. על מנת להבין עד כמה גדול האתגר לרוכב פרטי המנסה לשרוד לבדו וגם להצליח בעולם המירוצים הבינלאומי אני ממליץ לכם לקרוא את סיפרו של יון The Privateer שנמכר באמזון ב-20 דולר בלבד, שווה קריאה ומומלץ מאוד.

ג'ק מידלברג

ג'ק מידלברג נולד ב-1952 למשפחת חקלאים הולנדית ובשנות ה-70 היה חלק ממה שנקרא 'המתקפה ההולנדית' על מירוצי הגרנד-פרי יחד עם בואט ואן דולמן ווויל הארטיג. מידלברג החל את קריירת המירוצים שלו ב-1974 בגיל 22 ומהר מאוד קצר הצלחות בזכות סגנונו הקשוח והבלתי מתפשר. בשנים 1977-78 הוא זכה באליפות הולנד בקטגוריות ה-350, 500 וה-750 סמ"ק. במקביל התחרה גם באליפות ה-GP  העולמית על גבי סוזוקי שרכש באופן פרטי. צריך לזכור שבאותן שנים אופנועי מפעל הוצעו למכירה גם לרוכבים פרטיים מה שעזר להעמיד גריד איכותי, בניגוד להיום. את עונת 1979 שארכה 12 מירוצים סיים במקום השביעי כאשר הישגו הטוב ביותר הוא מקום שני בשבדיה. אל היכל התהילה נכנס שנה אח"כ, ב-1980, כאשר ניצח את ה-GP  באסן על גבי ימאהה פרטית וכל זאת כאשר רכב עם רגל שבורה. עונת 1980 לא האירה לו פנים למעט הניצחון באסן הוא נעדר עקב הפציעה משני המירוצים שבאו אח"כ והעונה הסתיימה אחרי 8 מירוצים עקב ביטול הסבבים בוונצואלה ואוסטריה. 1981 הייתה השנה הגדולה של מידלברג כאשר השיא היה בסבב ה-9 בסילברסטון שם נאבק מידלברג בממולה וקני רוברטס עד לקו הסיום כאשר הוא רכוב על אופנוע הסוזוקי שלו משנת 79'.

 

כך נראה המרוץ במלואו והוא אחד הטובים שהיו אי פעם. זהו המירוץ האחרון שבו רוכב פרטי ללא קבוצה התמודד כשווה עם רוכבי מפעל ויכל להם. נישא על גלי המומנטום מידלברג הגיע להישגים נאים גם בשני המירוצים הבאים כאשר סיים רביעי בפינלנד ושלישי בשבדיה. את העונה סיים במקום השביעי. בעונת 83' קיבל סוף סוף מקום בקבוצת סוזוקי אך לא הצליח לשחזר את הישגיו. ב-1984 רכש באופן פרטי אופנוע מסוג הונדה RS500 איתו התחרה באליפות ההולנדית. הוא ניצח את המירוץ הראשון לעונה אבל במירוץ הבא אחריו בטולברט הוא נפגע קשה בעת התרסקות במהלך ההקפה השניה ונפטר יומיים אח"כ בבית החולים.

אלו היו שני סיפורים על אנשים שעשו את הבלתי אפשרי ונלחמו כדון-קישוט מול תחנות הרוח ואף יכלו להן. אז בפעם הבאה לפני שאתם מתרעמים על כרמלו אספלטה והתקנות שלו תחשבו שאולי כל הבלאגן הזה כדי שגם אתם תוכלו להתחרות כשווים בין שווים מול קבוצות המפעל בפעם הבאה שהסבב העולמי יגיע לכוכב יאיר (ז"ל) או משהו כזה.