אכזבה אישית במיזאנו

כולנו חווינו לפחות פעם אחת בחיינו את הסיטואציה הזו שבה ממליצים לנו חברינו שלא כדאי וחבל לעשות משהו אבל אנחנו בכל זאת מתעקשים והולכים על זה ובסיכומו של דבר התוצאה די מאכזבת. כזו הייתה החוויה האישית שלי כצופה במסלול במירוץ המוטוGP שהיה השנה במיזאנו שבאיטליה.

6 פעמים הייתי בסבב המוטוGP באינדיאנאפוליס וכל פעם הוקסמתי והופתעתי מחדש מכמות ההשקעה של האמריקאים שהופך את הסופ"ש הזה ליותר מעוד מירוץ אחד. חבר טוב שלי שהיה אתי בשנתיים הראשונות וגם ראה יותר ממירוץ אחד או שניים באירופה, אמר לי שחבל על הזמן. האמריקאים מכניסים את האירופאים לכיס הקטן בכל הקשור בהפקה של אירוע והאירופאים רק יכולים לחלום על סופ"ש כמו שהאמריקאים מפיקים. גם בפולגז ז"ל וגם כאן בדו"גיגים היו טוקבקיסטים שכתבו מפורשות לנצור כל רגע מאותם סופ"שים בארה"ב מכיוון שבאירופה אתה רק יכול לחלום על זה.

אבל, כמו שציינתי בתחילה לפעמים אנחנו חייבים לחוות את האכזבה בעצמנו וכך, כאשר גיליתי שכנס אליו נרשמתי באיטליה מסתיים ביום חמישי ממש לפני סופ"ש המוטוGP במיזאנו, החלטתי לא לחזור ארצה מיד בסיום הכנס אלא להישאר בסופ"ש באיטליה ולראות את המירוץ במיזאנו. מיד רכשתי כרטיסים אונליין שעלו לי 153 יורו. היו אלו כרטיסי GENERAL ADMISSION שהוגבלו עבור משטחי הדשא שבמסלול. אם נשווה לארה"ב, אזי שם אותם כרטיסים עלו 75 דולרים ואפשרו ישיבה כמעט בכל מקום כולל ביציע המקורה מול גריד הזינוק, וכן הליכה בפיטס. מכיוון שאין חניה קרובה ליד המסלול הזמנתי מלון בעיירה ריצ'יונה שהיה מרוחק כחמישה ק"מ מהמסלול.

וכך ביום חמישי, אספתי את הרכב בטורינו, את אחי הגדול משדה התעופה במילאנו, ומשם ישירות למלון בריצ'יונה לא לפני שעצרנו בחנות המפעל של דוקאטי בבולוניה. המפעל עצמו נסגר באוטו יום עקב ביקור של משלחת מכובדת של ההנהלה מגרמניה.

האזור הזה של מיזאנו, ריצ'יונה ועוד הנמצא על חוף הים האדריאטי נקרא הריביירה האיטלקית. זהו איזור נופש פעיל בו העונה נפתחת במאי ונגמרת באמצע ספטמבר ממש לאחר המירוץ במיזאנו. מה עושים שם אח"כ אתם שואלים? "חיים מהכסף שהרווחנו כל הקיץ עד תחילת הקיץ הבא" – כך ענה לנו בעל המלון. המלון שלנו בריצ'יונה שנקרא סאן סוסי הוא מלון משפחתי קטן שנמצא במרחק של שני בלוקים משפת הים ברחוב שקט אך קרוב גם למרכז העיר. בעל המלון היה נדיב מאוד וחלק איתנו כל מידע אפשרי לגבי האיזור, הסעות הלוך ושוב למסלול ומסעדה טובה. עצה זו התגלתה כאחת החשובות ביותר שכן אותה מסעדה הייתה בבעלות משפחתית והאוכל בה איטלקי מסורתי שמוכן כל יום טרי טרי, וכן הסכים שנעשה צ'ק אאוט מאוחר ביום ראשון לאחר המירוץ בתשלום סמלי של 15 יורו.

שישי בבוקר שמנו פעמינו למסלול לצפות במקצי האימון וכן לעשות סיורים מקדימים לקראת הצפוי לנו ביום ראשון. הדרך למסלול היא בכביש כפרי צר. כל הדרכים המובילות למסלול, ויש כשלוש נדמה לי, הן דרכים כפריות צרות. די מוזר בהתחשב בעובדה שיש כאן מתחם עבור אירוע שצריך להכיל עשרות עד כמה מאות אלפים של צופים. את הסטירה הראשונה לפנים קיבלתי כאשר נוכחתי לדעת שלמעט דוכני מרצ'נדייז אין שום דבר מחוץ למסלול: לא תצוגות יצרנים, לא רכיבות מבחן, ולא מסלולי רכיבה לילדים. נאדה, רק צפייה באימונים ודוכני מכירות. התסכול גדל ביום שבת כאשר הוגבלנו רק לאיזור שצויין על הכרטיס שלנו. מה שכן אהבתי מאוד זו הגדר הנמוכה שאפשרה צילום ללא הפרעה וביום שישי ישבנו וצפינו במקצי האימון ליד הישורת שאחרי סיבוב 10 וכך יכולתי לצלם באין מפריע את הרוכבים עת עברו בסיבוב 8 שהיה מולנו, בעוברם בסיבוב 10 וכן את אימון הזינוק בעמידה אותו ביצעו ממש מולנו בישורת האחורית. צילומי תקריב נחמדים שלעולם לא הייתי מצליח להפיק כמו שצריך באינדיאנפוליס עקב הגדר הסבוכה והגבוהה מאוד שנבנתה שם על מנת להגן על הקהל מהתאונות הרבות שקורות שם במירוצי הנאסקאר והאינדי.

בשבת כבר קיבלנו רמז לקראת יום ראשון עת המסלול היה עמוס יותר במבקרים. הוגבלנו לאיזור הרשום על גבי הכרטיס כולל כניסה רק דרך השערים שנמצאים באיזור הנ"ל, מה שחייב הליכה ארוכה מסביב למתחם כולו עד ההגעה לשער. רמז לצפיפות ביציעים קיבלנו גם כן אבל גם זה לא הכין אותנו למה שיקרה ביום ראשון. לצערי, שוב בניגוד לארה"ב, לא הייתה שום פעילות חוץ מסלולית כמו מסיבות רחוב כמו אלו שאורגנו בדאונטאון אינדיאנאפוליס, או רכיבות ותצוגות אופנועים קלאסיים כמו שאירגן המגזין סייקל וורלד. כלום, נאדה, גורנישט. שום מינוף של האירוע להעצמת החוויה גם אחרי שנגמר מקצה האימון או הדירוג. מה עושים אחרי? –  הולכים להשתכר, כך סיפרו לנו חבר'ה בריטים, גרמנים וגם פינים שפגשנו במסלול ומחוצה לו כאשר פצחנו בשיחה.

ביום המירוץ יצאנו מוקדם כדי לתפוס מקום ביציע הדשא אבל למרות שהגענו יחסית מוקדם, בשמונה וחצי, כל היציע היה תפוס ולא היה מקום לנמלה לשבת שם. מבט קצר מזרחה הראה לנו שיציע הטריבונות לידו די פנוי. מיד ירדנו למשרד הכרטיסים ששכן למטה וביקשנו שידרוג. אותו שידרוג עלה לנו 80 יורו לכל אחד. זו הייתה הסטירה השניה שקיבלתי. מה??? 80 יורו? זה יותר ממה שעלה לי הכרטיס לכל הסופ"ש בארה"ב… אבל לא הייתה לנו ברירה ושילמנו עבור השידרוג ליציע מושבים מסודר. אציין ואוסיף בסיטואציה הנוכחית השדרוג היה שווה את הכסף מכיוון שברגע שהחלו המירוצים כל הצופים ביציע הדשא עמדו על הרגליים מתחילת המירוצים ועד סופם כאשר 99.99% מן הצופים לבושים בצהוב ולנטינו רוסי עם המספר 46 על החולצה. במהלך המירוץ האיטלקים צרחו מלוא הגרון בכל פעם שרוסי הגיע אלינו והפליא לעשות בחור שישב מאחורינו והיה על סף התקף לב כאשר פדרוסה עקף את רוסי. האיש נשאר ללא קול בסוף המירוץ, פשוט מדהים.

אבל החוויה האמיתית במירוץ הזה נשארה לסוף כאשר בהקפת התודה בסוף המירוץ רצו כל אנשי המנהלה כולל הביטחון להחליק כיפים עם רוסי או לצלם, וכך הקהל נשאר ללא השגחה. אלו, כאשר ראו שאין גורם מפריע, פרצו את השערים והגדרות. אלפים אלפים בצהוב רצו פנימה אל תוך המסלול כדי להספיק להגיע לטקס הענקת הגביעים. אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ללכת לאוטובוסים שחיכו שם על מנת לקחת את הצופים אל מגרשי החניה ולעיירות מסביב. אבל מכיוון שכיאה לארגון איטלקי, שעולה ברמת הבאלגן שלו עלינו, לא היו כלל שוטרים שכיוונו את התנועה ליד המסלול, נוצר פקק שלקח לנהג האוטובוס שלנו שעתיים וחצי לצאת ממנו מכיוון שהאיטלקים פשוט נסעו משני צדי הכיכר לאותו כיוון ובכך חסמו לחלוטין את היציאה ואת הכניסה משם. בגלל חוסר האירגון הזה נמשכו הפקקים גם ארבע שעות לאחר תום המרוץ וזו הייתה הסטירה השלישית שקיבלתי. באינדיאנאפוליס בגלל האירגון המעולה של האמריקאים וכוחות המשטרה הגדולים שכיוונו את התנועה, תוך 15 דקות כבר היינו על הכביש המהיר בדרך הביתה. כאשר הגענו למלון שלנו בריצ'יונה התקלחנו, התארגנו ויצאנו חזרה לפקקים ולבלאגן שנמשך כל אותו יום עד אמצע הלילה וכל הדרך בואכה מילאנו אליה הגענו באחת וחצי בלילה.

לסיכום אציין, שצדק כל מי שאמר והזהיר אותי מפני החוויה באירופה ובעיקר באיטליה לגבי המירוצים. כל מה שיש לי לומר לכם זה, שעדיף לראות את הסבבים האירופאים על הספה בסלון עם חברים או לבד. אם זה מירוץ ראשון שלכם ואתם צעירים ואוהבים בלאגן כזה, בסדר, אבל אני אישית התאכזבתי מאוד. כנראה כי כבר הורגלתי בארה"ב לאירוע המאורגן ברמה גבוהה. אבל, אם במקרה יוצא לכם להיות באוסטין טקסס במהלך סופ"ש מוטוGP, אזי לכו על זה כי שם בארה"ב זו תהיה חוויה שלא תישכח במהרה והתמורה לכסף ולנפש לא תסולא בפז.