"אם הייתי אמריקני, גבוה, שמן ועשיר" – מאיר שלו רוכב על הונדה גולדווינג. טור נוסטלגיה

באוקטובר 2002 כתב מאיר שלו טור המשך לטור המקורי שנכתב בשנת 1989 במלאת שנה ל'מוטו'. הנושא: הונדה גולדווינג, הטור המקורי נקרא "מובי דיק", והוא מובא בהמשך.

*   *   *

הבה נאמר זאת ככה: לו הייתי כיפה אדומה ולו היתה לי סבתא שצריך לבקר בלוס אנג'לס, הייתי נוסע אליה עם הגולדווינג 1800, גודש את תאי המטען בויטמין סי, ביין ובעוגות, את מערכת השמע בטנסי ארני פורד, שם את המנוע על קרוז קונטרול (ואת עצמי על קריז קונטרול) ויוצא לחצייתה של אמריקה – ארץ שכבישיה נועדו לגולדווינג והוא לה.

אבל כיוון שאין לי סבתא בקליפורניה או בכל מקום אחר, וכיוון שקיבלתי את כנף הזהב לבוקר אחד, דאיתי עליו בכביש העמק הקטן והצנוע שלנו, נזכר בימים שהסבתא שכבר אין לי היתה עושה שם חאראקות עם סוס ועגלה.

המנוע אלוהי, איתן טבע ממש, אבל מחונך וחלק. אם תתעקש המנוע יאריך לך את הידיים בסגנון עדות ה-V-MAX, אבל בלי הצילצולים והרעש. המצמד נעים ותרבותי ושפיעת הכוח מעלה על הדעת את מעיינות הישועה כולל הששון המובטח. גם הבלימה ראויה לשבח ובעיקר הניהוג רחב הכידון שנעשה נעים וידידותי ברגע שהפילנפיל משושה הבוכנות תופס קצת מהירות.

לעומת זאת במצבים אורבנים אין מה לדבר על התפתלויות ועל השתחלויות, ויש לזכור – כדי לא להיווכח בכך בדרך הקשה – שכל ניסיון להתמך ברגל שהעניק לך הקב"ה, עלול ליהפך לפרשנות אורטופדית בסגנון "משענת קנה רצוץ". לא שאני בא לטעון כאן משהו נגד הגולדווינג, להיפך – להבדיל מכל מיני פוליטיקאים אני מאשים רק את עצמי. אבל יש לי נסיבות מקילות: הוא שוקל פי שש ממני וכיוון שלא אחת אני שומעים מחמאה על מכונית ספורט זו או אחרת שהיא אופנוע על ארבע גלגלים, על המפלצת הזו יש לומר שהיא משאית על שניים.

מה שכן – סוף סוף הצלחתי להבין למה בנו את נהלל בצורת עיגול כיוון שרק כך הצלחתי לפנות לאחור ולחזור הביתה. הקפתי את הכפר סביב-סביב, מהרהר בגדולתם ובחזונם של חלוצי העליה השניה: גם ייבשו את הביצות, גם הקימו את מושב העובדים הראשון, וגם דאגו ל-ROUND ABOUT הגדול בעולם.

בקיצור, אם הייתי אמריקני גבוה שמן ועשיר, הייתי קונה לי את האופנוע הזה. אבל כיוון שאני לא, הדבר היחיד שאפשר לעשות איתו בארץ הוא להריץ אותו לראשות הממשלה. הוא יותר פוטוגני מביבי, פחות מסוכן מאריק שרון, ויש לו אוצר מילים גדול יותר משל פואד בן אליעזר, אז מה רע?

 

 

"מובי דיק" – מאיר שלו מתוודע לראשונה להונדה גולדווינג. פורסם ב'מוטו' ינואר 1989

"אתה תאהב את האופנוע הזה" חתם טל שביט את שיחתנו, סגר את הטלפון והותיר אותי ברגשות מעורבים מאד בצד השני של הקו. הצרוף של הרגליים הדפוקות שלי עם המשקל העצום של ה"גולדווינג" נראה לי צרוף מסוכן.

האדונים מ'מוטו' לא שעו לחששותי ובאו לאסוף אותי בשבת בבוקר. השכונה הירושלמית בה אני מתגורר המתה את המיית ה'שאבעס' שלה – שיחות רכיל של מתפללים השבים מבתי הכנסת, פיצוח גרעינים, ובק-פיירים מרשימים של צ'ולענט. ואז, מתוך הרחש, עלתה פתאום הנהמה השקטה של שני הלווייתנים לבית הונדה, האפור והזהוב, שהופיעו ושייטו במעלה הרחוב.

הושלך הס. שני בעלי הגוף טיפסו בנינוחות חרישית אל תוך החצר ומיד נקבצו כל השכנים סביב סביב. גם החרדים שבדרך כלל מעווים את הפנים בסלידה כשאני מתניע משהו בשבת, הופיעו ובאו. מן המרפסת ראיתי את התערובת הבלתי אפשרית של קפוטות ומעילי עור, של קסדות ושל שטריימלים. אברך אחד הסתובב סביב עגל הזהב ובחן אותו בעניין. "זה יפה מאד ", הוא פסק לבסוף ומיד נבהל מעצמו ומיהר להסתייג, "אבל אפילו על זה אסור לחלל את השבת".

את ההונדה גולדווינג ראיתי כבר בארצות הברית ובאירופה. גם שם, כך הבחנתי, הוא מושך עיניים מעריצות ותגובות קולניות. הונדה הלכו באופנוע הזה עד הסוף וכמו כל הפרזה משתלחת המגזימה את עצמה – כבר אין היא מעוררת סלידה, אלא הופכת לתופעה שאסור להקל בה ראש.

התקרבתי אל צמד האופנועים, אומד בליבי את מידותיהם ומשקלם. פחד. כבר לא הייתי בטוח שבאמת אוהב את האופנוע הזה. רם לנדס שהבחין בפני המתכרכמים, אמר לי: "ברגע שזה מתחיל לנסוע, זה בדיוק כמו כל אופנוע אחר". הבת שלי זהר, שמפתחת סימני התמכרות מפחידים כבר בגיל 12, רכסה בהחלטיות את המעיל ונעצה בי את את המבט האפקטיבי ביותר שלה – תערובת ילדותית של איום ותחינה. לא היתה לי ברירה. עליתי על גבו של המסטודון, הילדה טיפסה בעליצות אל הכורסא שמאחורי, ויצאנו לדרך.

ידית המצמד קטיפתית כמו השמנת של נהלל, בולמי הזעזועים נכנעים כמו יצחק נבון, המושבים מפנקים כמו שדיה של אבישג השונמית, המנוע חרישי כמו חתול שאכל את כל הדימויים הקודמים במשפט הזה. אולי כדאי, כך חשבתי לאורך המטרים הראשונים, לא לכתוב עליו במגזין אופנועים אלא במדור הכורסאות של הירחון "VOHNEN". או לערוך מבחן השוואתי מקיף שיכלול את הגולדווינג, את מטוס "הענק הלוחש", ואת המודל הקלאסי של "וסטינגהאוס" 24 קוב. לשלושתם יש פרופורציות דומות ורחש מנוע די דומה. אבל אז התבוננתי בראי. ראיתי שם את הפרצוף של זהר ואחר כך גם את הפרצוף שלי וגיליתי שעל פני שנינו היה שפוך אותו חיוך אוילי שאיננו עתיד להימחק לאורך כל היום כולו. זה לא מקרר, זו לא כורסא. זה אופנוע ועכשיו אני מתחיל לנהוג.

"גיל עדין, נינוחות עצומה של שלווה מהירה עטו את הליותן הגולש" הרמן מלוויל כתב את "מובי דיק" לפני 138 שנים ואני לא בטוח שישמח לדעת שמשתמשים בו עכשיו לתיאור לוויתנים יבשתיים, אבל זהו גורלם של ספרים שנידונו לחיי נצח. העיקולים הארוכים והעגלגלים של כביש ירושלים – ים-המלח משמשים לי שדה היכרות עם הגולדווינג. דוושת ההילוכים של הלוויתן עדינה ומדוייקת כמו לחצנית ה"ENTER" במקלדת שלי, ומשמיעה צליל דומה. ששת הצילינדרים מעבירים את כוחם השופע לגלגל באמצעות גל הינע, אבל שום זריקות זנב אופייניות לא מתרחשות. תוך זמן קצר נוכחתי לדעת כי האופנוע הכביר ידידותי מאוד. פתחתי מצערת ביתר עוז ושמחתי לגלות שמתחת לשכבות השומן מסתתרים שרירים של פלדה. חצי טון של אופנוע, אבא וילדה, נישאים קדימה על כנפיים שקטות ואמיצות מאד. "אין העוצמה הפלאית ממעיטה כמלוא הנימה מן הגמישות החיננית" – כתוב ב"מובי דיק" על תנועות הלוויתן. מומחי רכב יכולים להרבות מלל ולהג, אבל רק הרמן מלוויל (בשנת 1851 בטרם היות המנוע) הצליח להגדיר באורח כה פיוטי את היחסים בין ההספק – "העוצמה הפלאית", לבין המומנט – "הגמישות החיננית".

כך או כך, אני רואה שלנדס צדק וכי הרכב הגמלוני מתנהג כמו אופנוע, אלא שצריך לחשוב ולתכנן כמה צעדים קדימה, לא לנהוג בו בעצבנות, והעיקר – לא לפחד כלל, כי אז תכריע אותך המאסה העצומה תחתיה. יש לתפעל אותו בשובה ונחת, ולהתענג בלי בושה על כל אביזרי העינוג שהונדה שתלו בו למענך. יש שם מחשב ניווט שנראה ומתנהג כמו משחק טלוויזיה, רמת השיכוך של בולמי הזעזועים ניתנת לכיוונון אלקטרוני תוך כדי נסיעה, ומגן הרוח הגדול חוסך מן הרוכב את הצורך לשבור את האוויר בגופו הוא. גם במהירות גבוהה אפשר לרכב עם קסדה פתוחה ולחייך בלי לבלוע זבובים. ב-CB לא מצאנו שום דיבורים מעניינים, אז ביקשנו מן המערכת הקוואדרופונית לסרוק למעננו את תחנות הראדיו. אחר כך שמנו קלטת וארבעת הרמקולים סבלו אותנו במוסיקה גם במהירות של 140 קמ"ש. פתיחת וינקר מדליקה אור נחיתה של ג'אמבו בכיוון הפניה, ומאחור מצאנו תפוח גרירה נוצץ. הגולדווינג לא גורר סירת מנוע אבל מסתדר יפה מאד עם עם עגלת ציוד.

נהגתי אותו מירושלים לעין גדי ואחר כך מעין בוקק לערד. העליה לערד לאחר רדת החשיכה היתה, מטבע הדברים, הקטע האיטי ביותר, אבל גם המספק ביותר. שברתי מחסום נוסף. אני מניח שלא במהרה אשוב וארכב על הגולדווינג, אבל טל צדק – אהבתי את האופנוע הזה, והוספתי למאגר ההתנסויות עוד ריגוש אחד.

דבר המורכבת – זהר שלו:

ההונדה גולדווינג נוח מאד, לפחות על המושב האחורי. יש משענות וידיות ומקום נוח לשים את הרגליים. האופנוע מושך המון תשומת לב, העיצוב שלו מאד מיוחד, למרות שהוא דומה לאוטובוס. הקסדה הפתוחה שמקבלים עם האופנוע לא נוחה בגלל רוח בפנים. נהניתי גם מהמוסיקה.

כשאבא הרכיב אותי זה היה כיף, נעים, וממש נחמד. אבל כשיורם הרכיב אותי אחר כך הבנתי גם מה זה לנסוע על אופנוע…