אני לוזר?

בדאונטאון התלאביבי היה פעם פאב אקסלוסיבי סגור. הכניסה למקום התאפשרה רק דרך קוד ידוע ומי שלא היה במעגל מקורבים לא היה לו שום סיכוי לחדור למבצר. מתישהו הוא נעלם והתפזר ואיננו עוד, אבל מה שמעניין זה איך הוא התחיל שזה קטע מאלף באנתרופולוגיה של השבט הישראלי. מעשה בחמישה חברים, אנשי עסקים מחוג הסילון, חולי בירה מיקצועיים, שהתייאשו מהנוזלים העכורים המוגשים בבתי המרזח והממזגות שפזורים בעיר, ונתכנסו וישבו על מדוכה, והחליטו על נתיב אספקה עצמי. היות וחשבון הבנק של כל אחד מהם היה בנוי לתלפיות ומתוק כקרם באוואריה, הלכו וקנו בהשקעה משותפת חנות ישנה, הגיפו את התריסים והבריחו את השערים, והעמידו שם בחושך פאב מדוגם. כמה מדוגם? – על הדלפק היו יצוקים 12 ברזים מהחביות המובחרות בתבל. סבבה?

אחר כך יסדו תקנון. תקנון הבית קבע שכל אחד יכול להביא עימו עד 2 ידידים, לא יותר, והופ – התחילו חגיגות העצמאות. ערבי העינוגים שנתפרו שם הזכירו בשלב מסויים את סדום ועמורה שלפני המהפך ונציבי המלח ומס הכנסה. אחרי שבועיים, כשנגמרו הכוסות הנקיות קנו נגלה נוספת ואחרי חודש הבינו שצריך מישהו שיעביר סחבה לפעמים על הדלפק המטונף ויבריק את הזכוכיות והניקלים של הברזים, אז אחד מהם יצא החוצה ליפו והביא את שושי הג'נקית שעבדה קצת מלצרות וקצת שוטפת כלים במסעדות בנמל שתנקה אחרי הסובאים. שכרה היה דרינקים חינמיים וכמה גרושים שכמובן נדדו מיד לחמיס, סוחר הקוק הפרסי.

בתקופה בה פרץ סיפורנו נתגבב ציבור מצטבר וגדל של חברים של חברים שאזניהם קלטו אותות עלומים של אנקות עונג שחלפו בשמי העיר, והתאוו גם הם להסתפח על מסדר אבירי הלתת. באויר נישאה קובלנה רועמת וקולות נהי וקיטור על המבצר המוגף, תנאי הקבלה האיומים והמידור הזוועתי. ההמון דרש בכל עוז הקלה בתנאי החדירה למעוז. רחש הרחוב עלה השמימה והגיע גם לאזני המנהיגים ובלחץ הקהל הצובא על הדלתיים נשברה ההנהלה לפני שהדלתות נשברו, והפאב נפתח לשני ערבים בשבוע, חמשישי, לקהל אוהדים מקורבים הסוגד למשקה האלים. כמובן ששום דבר שם לא עבר דרך מסדרונות הלשכה לרישוי עסקים.

במקביל חל ייסוף גם במעמדה של הג'נקית שוש, והיא קיבלה הרחבת סמכויות. אני לא בטוח שזה היה כל כך חכם מה שקרה, אבל היא קיבלה את עיטור היוצקת המלכותית והפכה למוזגת. היא היתה מגיעה לפאב הסתרים ביום חמישי בצהריים, מארגנת, מסניפה, מנקה, לוגמת, מצחצחת, מסניפה, שוטפת, לוגמת… ומתשע בערב מוזגת, מסניפה, מוזגת, לוגמת, מדברת-צוחקת-בורזת-מסניפה-מתבדחת-לוגמת… כך עד שהאורלוגין קרא שחר. חיים יפים נהיו לה שם פתאום ואף אחד לא הבין איך היא בכלל עומדת על הרגליים כשהשעון מראה 3 לפנות בוקר והגוף הדקיק שלה מועמס עד לדפנות בכל כך הרבה דרעק ונוזלים שהיא הערתה והזרימה לתוכו.

ערב חמישי אחד אני יושב שם על הבר (כן, גם אני במקורבים) ומנחית ליטר נוזל אלוהי לכרס הבירה שטיפחתי, כשפתאום נוחת לידי על השרפרף דויד, שם את הקסדה הסמרטוטית על הדלפק, ומסמן ומבהיר לי באיתותים די בסיסיים שישמח מאד אם אזמין גם כוס אחת בשבילו. אל אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי, מי הכניס אותו לכאן, ולאן המקום הזה עוד יתדרדר?!

או, הגענו לדויד, ועכשיו תשמעו סיפור שיעמדו לכם השערות באף.

קודם כל ולמען הבהירות, זה שהוא הגיע עם קסדה ביד לא אומר שהיה לו אופנוע בחוץ. לא לא. כבר לא היה לו אופנוע וגם לא יכול היה להיות לו אופנוע. גם טוסטוס לא. נדמה לי שגם הרשיון שלו הוחרם ע"י הממשל בגלל אי פרעון חובות. את ימיו הטובים כאחד האופנוענים הספורטיביים המוכשרים בעיר כבר בקושי היה מי שזכר. בתקופה הזו של חייו הוא בעצם היה בטלן במשרה מלאה אבל זה לא תמיד היה כך. פעם היתה לו חברת סטארט-אפ ועסק שמכניס יפה, אבל הם נפלו בקריסת מניות גדולה ומאז עבר עליו משבר חריף ובעקבותיו גל פילוסופי בנוגע להבלותם של החיים, ובכוונה מלאה ובמודע מוטט את כל עולמו הקודם והשבית את עצמו ממלאכה. כשהבנק לקח ממנו את דירתו נאלץ לבקש מאיזו דודה בחולון שתרשה לו לישון אצלה. מאז נכנס לשאנטי, והיה יורד לטיילת בבת ים להסתלבט על החוף או נוסע לתל אביב לשוטט בין חנויות האופנועים ולקשקש עם מוכרים וגראז'ניקים על מכונות הנשמה.

ימיו עברו בחיפוש טרמפים. לא היה לו גרוש על התחת ככה שעל תחבורה ציבורית לא היה מה לדבר. רכבים פרטיים כבר מזמן לא עוצרים לאף אחד אז בטריק ישן ומאובק הוא הלך על רגש האחווה הבסיסי בין אופנוענים, לקח את הקסדה האחרונה שנשארה לו, והיה עומד ליד קטנוע חונה ומניף אצבע ותמיד היה מי שחשב שהוא נתקע וריחם עליו והסכים להקפיץ אותו לתל אביב. וכך נדד דויד בין חולון לתל אביב, תמיד עם קסדה ביד, אורב לטרמפ, ואם אתם לא מאמינים תשאלו שליחי פיצה מחולון מי זה ומה זה דויד ותשמעו כמה פעמים הוא ביקש מהם משולש חם כשהריח הטריף אותו באמצע הנסיעה.

אז ככה: אני יושב שם עם דויד, קונה לו כוס בירה על חשבוני בתקווה שאחרי כן הוא יילך להתעלק על מישהו אחר, שוש מפזזת לה מולנו בין ברזי הבירה עם חיוך שמח מאד, ובדיוק כשהמפלס בכוס של דויד צונח למפלס מדאיג, אנחנו שמים לב שהתנועות של שוש נהיות מוגזמות, הידיים מתנופפות קצת יותר מידי, תנועות המחול הקטנות קצת תזזיתיות מידי, ותוך שניה ורבע העיניים שלה מתהפכות, הרגליים כושלות, והיא נשענת על המדפים מאחוריה העמוסים בויסקים יקרים וקורסת לה לתחתית הבר בקרשנדו מפואר מלווה בבקבוקים מתנפצים ונוזל זהוב ניגר.

התחילה התרוצצות. הרימו אותה והושיבו על כסא, הביאו מים (היא לא הכירה את הנוזל הזה בכלל…) והחזיקו אותה שלא תיפול. עד שהיא ממלמלת מילים חסרות שחר, בא שם מישהו שמבין ואמר שהגברת באובר-דוז כבד וצריך להעיף אותה מיד למיון אחרת הלך עליה. מישהו רץ והביא אוטו מהחניה וכמה תמכו בה בדרך לדלת כשפתאום עמוס, אחד מבעלי המקום, מרים יד וצועק שקט! רץ לדלת וסוגר אותה, וכולם נעצרו.

"אם מישהו פה רוצה שמחר המקום ייסגר ואני אשב במעצר אז קדימה – תיקחו אותה למיון ותמלאו טפסים. מפגרים, אם המשטרה תכניס את האף שלה לפה, העסק גמור. שום דבר כאן לא חוקי ואין רישיון. השתגעתם?!"

נאום הגבר. "חייבים לפנות אותה – צעק מישהו לחוץ – תיכף היא נגמרת".

"שקט, תסתמו – צעק עמוס – תנו לחשוב רגע מה עושים". הוא סקר את הכבשים השתויות המצטופפות. "אתה, לוזר, בוא הנה" – הצביע על דויד.

דויד קם והתפלס אליו. "אני? לוזר?"

"כן – אמר עמוס שהיה איש בוטה ומחוספס גם בזמנים של אין לחץ – אתה כזה, אבל עכשיו נראה איזה ביצים יש לך ואם יכול עוד לצאת ממך משהו טוב. יש קטנוע מאחורה בכניסה של המטבח, קח ותטיס אותה לתל השומר. תספר שמצאת אותה על מדרכה ביפו או משהו דומה, הבנת? ואף מילה על המקום הזה. יאללה קדימה! תחזיר משהו על חשבון כל הבירות חינם שדפקת פה!"

דויד התעורר. כבר מזמן לא ביקשו ממנו כלום, בטח לא לעשות משהו מועיל, ובטח לא לרכב עם דלק של אחרים. בזריזות חילץ את עצמו החוצה, רץ וחזר עם סמרטוט צולע 125 סמ"ק, העמיסו את שושי מאחוריו, אמרו לה לחבק אותו חזק, מישהו הלביש לה קסדת חצי בלי רוכסן על הראש, ואני זוכר את עמוס ממלמל "אללה יוסטור, איזה בלגן מזוין, איזה בלגן מזוין…" כשדויד כבר היה בפינת הרחוב עוקף על המדרכה את הטור שמחכה ברמזור ושובר שמאלה בהטיה טובה. הדבר האחרון שראינו היה את הקסדה מתגלגלת ונופלת מהראש של שוש המסטולה.

*   *   *

הוא הגיע. כמו גדול הגיע. נסע בלי לעצור, חזק ומהר כמו שידע, עקף משמאל, עקף מימין, באדום, במעברי חציה, על מדרכות, עצים וגגות. אח"כ סיפר שפעמיים עצר לסדר לשוש את הישיבה כי הרגיש איך היא מתחילה להחליק לו החוצה. שם אותה במיון ונמלט משם לפני שהתחילו לשאול שאלות.

שוש יצאה מזה אבל לפאב כבר לא חזרה. היה להם מספיק ממנה, מעל הראש. מי שהתנדב למלא את מקומה עד שימצאו מישהי אחרת היה… דויד. אני חושב שעמוס גם רצה אותו קרוב, למנוע זליגות.

והוא נשאר. כן, משהו בו התעורר והטלטל כמו מקיץ משנת חורף ארוכה. תקופת הבטלנות תמה והחופש הגדול נגמר. וכך נפגשתי איתו שוב ועכשיו הוא מצידו השני של הדלפק מוזג ובורז שמח ועליז. כשהמקום נסגר הוא מצא פאב אחר ועבר לעבוד ברמן במשרה מלאה. אומרים שהוא אלוף בקוקטיילים ואחד המוזגים הטובים בעיר.