אני קפה רייסר

בתחילת חודש יולי 2015, מייד כשמכרתי את אופנוע השטח שהיה ברשותי, חלקתי עם קוראי דו"גיגים את התלבטותיי לגבי ההמשך ("משתחרר מרשת הדייגים העשויה זהב"). היה ברור שזה יהיה אופנוע כביש, אך הכיוון היה מאוד מעורפל.

היו לי 2 קווים מנחים אך מאוד כלליים לחיפוש האופנוע הבא:

א. האופנוע יעמוד ברוב ימות השבוע ועל כן הוא לא צריך להיות 'שימושי'. אפשר להתפרע ולבחור מה שרוצים במגבלת התקציב. כשאתה יודע שהאופנוע מיועד לרכיבות סופ"ש בלבד, הפרספקטיבה משתנה בהתאם וגבולות רבים נפתחים.

ב. כנגזרת מהסעיף הראשון, ניתן להתמקד רק באופנוע "שעושה לי את זה". כזה שנוגע באופן המלטף עצבים חשופים. הוא חייב לגרום לי לחייך כשאסיר ביום שישי או שבת את הכיסוי מעליו ואצא לרכיבה. לשם כך, הייתי חייב לדעת ולברר, ביני לבין עצמי, מה באמת גורם לי לחיוך באופנועי כביש, מעבר לרכיבה עצמה כמובן.

התשובה היא, כפי שהבנתי מאוד מהר, היא מראה האופנוע ועיצובו.

כן,  אני חייב להתוודות: יש לי סטייה. "פטיש" (Fetish) אם תרצו, לגבי עיצוב ומראה האופנועים שעושים לי את זה. למעשה, אני קונה קודם כל ובעיקר באמצעות העיניים. אני מסוגל לפסול אופנועים מעולים, חזקים בעלי מתלים מופלאים ועוד כהנה וכהנה מעלות ויתרונות, אם העיצוב שלהם לא מעניין אותי. ושלא יהיה ספק: אין לי שום רקע בתחום העיצוב, הגרפיקה, הציור או השרטוט. אני לא עובד בתחום ואפילו לא חובב אותו כמקצוען. רק כצרכן…

יש באמתחתי אנקדוטה קטנה שממחישה את עומק השריטה: ביוני 2014 הייתי אמור לקבל את ההוסקוורנה 300 שהזמנתי. ביום שבו נעשה הרישוי לאופנוע לקראת המסירה, פרסמה היצרנית בדף הפייסבוק הרשמי של המותג, תמונה אחת בלבד, של חיפוי הראדיטור הימני מאופנוע שנת הדגם הבאה (2015), ועליו רשום רק הדגם. על סמך בחירת הצבעים והעיצוב, והשימוש בפונט המגניב, התקשרתי מהר וביקשתי לעצור את האספקה. "אבל עוד לא ראית את כל האופנוע ועוד לא פרסמו מפרט טכני". נאמר לי בהפתעה מהצד השני. זה לא עניין אותי.  "האופנוע בטוח יראה מעולה!" – עניתי, וגזרתי על עצמי המתנה של חודש וחצי עד להגעת הדגם החדש ארצה. שום שינוי טכני חשוב לא נעשה באותה שנה לעומת שנת הדגם שאת הזמנתו ביטלתי. הכול נעשה על סמך העיצוב בלבד.

כן, השריטה עד כדי כך עמוקה.

ונחזור לסיפורי הקצרצר, אל הנקודה בה יצאתי לחפש אופנוע כביש. ולמרות שאני מאוד אוהב את מראה האופנועים הערומים, התחלתי דווקא בנינג'ה 750 (ZX7RR של קאוואסקי). אופנוע שעיצובו מרתק אותי מהיום שבו נכנסתי לעולם האופנועים לקראת סוף שנות ה-90. זוג הפנסים בין 2 לועות ה-Ram Air, יחד עם ממדי ענק של סופר בייק שתפח לשיא של מעל 200 ק"ג, הגניב אותי מאז ולתמיד. ולא רק שעיצובו נפלא, הרי שהוא סוג של קלאסיקה מכובדת. האופנוע היחיד בעל פיירינג שעשה לי את זה.

רק שבארץ, קשה עד בלתי אפשרי למצוא אופנוע ששרד את ה-17-18 שנים האחרונות מבלי להיות בעל פיירינג לעוס ושילדה בעלת מראה של ביסלי נגוס. אחרי מספר כלים במצב מחפיר, הגעתי לאופנוע שהוא לדעתי היחיד מסוגו בארץ: שנת 1997 ללא שום פגיעת שילדה ובעל פיירינג מלא ובמצב מקורי. פגז!

דיברתי עם המוכר ושמעתי ממנו על התלאות סביב הטיפול והאחזקה. סיפר לי איך מוסכים נמנעים מכלים בגילאים שכאלו וכיצד יש להמתין בסבלנות לחלקי חילוף שיצוצו באי.ביי. הבנתי שאני לא בנוי לזה. אפילו שמדובר על אופנוע לסופ"ש – אני לא יכול להרשות לעצמי שהאופנוע יעמוד וישבית לי רכיבה.

ירדתי מהרעיון, וכך גם מאופנועי אספנות שבדקתי ללא הפסקה באינטרנט. הונדות CB750, ימאהה XS-ים ו-Z-ים של קאוואסקי מילאו את רשימת ה-Watch List שלי באי.ביי. את כולם נאלצתי להסיר כשהבנתי שזה פשוט לא אני. חסר את הידע הטכני, הסבלנות והחשק לטפל באופנוע על חשבון רכיבה.

מכל החפירות סביב העניין, בעיקר עם אופנועי הרטרו והאספנות, התחיל להתגבש אצלי הרעיון העיצובי שיאפיין את הכלי הבא. החלטתי שאני רוצה קפה רייסר. זה מתאים לאהבה שלי לאופנועי נייקד, זה מתאים לאהבה שלי לעיצוב אופנועי סטריט פייטר (ואף היה לי אחד שכזה בעברי הרחוק), וכנראה גם מתאים לי עם התקרבותי למשבר גיל ה-40 בצעדי ענק. אבל הכי חשוב: זה התאים לי, אישית, מכל כיוון.

בעקבות צפייה בסרטונים, קריאת מאמרים, כתבות ומבחנים, התגבשו עבורי שלושה כללים ל"לוק" של קפה רייסר בסיסי: קליפ אונים לתנוחת רכיבה רכונה קדימה, מושב לרוכב יחיד בעל גבנון גבוה כמשענת ויכולת לעשות את ה-Ton – לפחות 160 קמ"ש (100 מייל לשעה). מה שהיה חשוב זה שיהיה דמיון לרייסרים האמיתיים משנות ה-50 וה-60, טרום ימי פלישת מרובעי הצילינדרים היפניים לזירה. רק שאופנועים שכאלו, אין הרבה. אופנועי פרויקט שכאלו בארץ יש ממש מעט והם עולים המון. בחו"ל – המגוון עצום, אבל רובם ככולם מבוססים על אופנועי אספנות איתם כאמור, אני לא מסוגל ובכלל לא רוצה להתמודד.

ואז, גיליתי את הרייסר V7 של מוטו גוצי. בהתחלה עוד התלבטתי באם לרכוש את גרסת ה'סטון' הזולה משמעותית ולהעמיס עליה את כל מה שרציתי למצוא על האופנוע, אבל בסוף נשברתי. כמה שלא נלחמתי ברעיון, הרי שגרסת הרייסר, יקרה ויוקרתית ככל שתהיה, לחצה לי בדיוק על כל הכפתורים הנכונים.

נכון, יש לו רק 48 כ"ס – אבל עדיין, עם סבלנות, אפשר לראות בלי הרבה מאמץ 160 קמ"ש על השעון, ונכון – מיכל הדלק המבריק שלו, דמוי מראה, הוא סיוט לניקיון – אבל מושך תשומת לב מפרגנת כל הזמן, ונכון – ויש לו הרבה דברים קטנים בגימור שיכולים לעצבן מישהו שמגיע מאופנועי הקצה של ק.ט.מ האוסטרית, אבל עדיין: זה קפה רייסר בדיוק כמו שרציתי, עם המראה הקלאסי הנכון והמדויק.

והכי חשוב: הוא עושה לי כיף בכל פעם שאני מסיר ממנו את הכיסוי. כיף שנמשך גם ברכיבה עצמה. הוא מכניס אותי לרכיבה בסרט רטרו ישן, טוב ורגוע – בלי פצצות, בלי מתח ובלי מסתורין. אופנוענות נטו. נקייה לחלוטין. כמו פעם… נוסטלגי לגמרי. ואני נהנה ממנו מאוד. בכל סוף שבוע ואפילו ברכיבות קטנות שגנבתי באמצע השבוע לעבודה, כי לא יכולתי להתאפק.

יש כרגע רק 3 כאלו בארץ, עם לוחית על המשולש העליון המציינת את מספרו בסדרת הייצור המוגבלת ל-1000 יחידות בשנה. שלי מס' 400… אז אם אתם רואים אותו, אני בטח בסביבה. בואו לומר שלום. חזרתי לרכוב בכביש.

על הקפה רייסר, עם חברים בכבישי הרי ירושלים: