אני רואה אותם בדרך לגלקסיה

ביציאה מגבעת אולגה הוא עולה על כביש החוף דרומה בהטיה זהירה. יש לו ויסטרום שחור וקסדה ירוקה. הוא רוכב מתון וזהיר ומעדיף את בטחון השוליים הימניים. הוא יפרד ממני במחלף פולג הצפוני. אני מניח שפניו לאיקאה, שם הוא עובד במחלקת רהיטי בית וגן.

מצומת נתניה הדרומית הוא יוצא בדהרה על טימקס-אקרפוביץ'-נובח ופניו תל אביבה, עט בהשכבות חריפות, טיפה מוגזמות חלקן מיותרות, על כל טיפת נתיב שמתפנה לפניו. יש לו נעליים חצאיות חומות וגרביים לבנות. תוך רגעיים אני בקושי רואה את הקסדה הלבנה מתקדמת לאורכה של חומת וינגייט, לרגע עוד תבצבץ בין המכוניות ואז ייעלם. עושה לי רושם שהוא שליח של מוסך נתנייתי שאצה דרכו להביא חלקי חילוף, או סתם שליח לדבר עבירה.

ליד קיבוץ שפיים אני בדרך כלל רואה אותו במסלול הימני. יש לו הונדה CB500X ומגיני ברכיים על המכנסיים. בצד הקסדה, כמו אוזן של חייזר, מזדקרת מצלמת גו פרו. הוא מתעד את כל הרכיבות שלו, רוכב בקצב התנועה ובתוכה איטי כמותה. יש לשער שהוא מוכר מסמרים בחנות לחומרי בניין בגבעתיים. אופנוען מתחיל עטוי בחכמת ועצות דפי הפייסבוק לאופנוענים. אני עוקף אותו והוא מצלם אותי מאחור.

הוא פתאום ממלא לי את המראות ואני תמיד לא מוכן. הוא בא מהצפון אולי מעתלית או טירת הכרמל, יש לו נינג'ה 900 ותיק כתום על הגב, ושולי החולצה שלו מתנופפים תחתיו. הוא לא לובש מעיל אבל דוקא כפפות יש לו. מאד מיומן וזריז ואף פעם לא יורד מ-160 קמ"ש כשהוא חוצה אותי כמו הייתי אחת המשאיות שבדרך. בעיני רוחי אני רואה אותו מבזיק להרצליה פיתוח ונבלע בין אחוזות ההיי-טק. נער סטארט אפ פרוע.

אחר הצהריים באיילון בדרך צפונה לפני גלילות אני חובר אליו לכברת דרך קצרה. בדרך כלל אני מתפייד לו בסביבות הרצליה. יש לו ב.מ.וו גבוה של 1200 סמ"ק והמון מזוודות ניקל שמעצימות ומגדילות לו את רוחב האופנוע ומפחידות אותו שמא ישתפשף באוטו. מה יש לו בכל המזוודות האלו? במה הוא ממלא אותן? אולי הוא עורך דין שלוקח עבודה הביתה? הוא נזהר מלהשתחל בין טורי המכוניות הצפופים ואני לא, אז די מהר אני משאיר אותו לזחול ובורח לו.

גם הוא עם ב.מ.וו אדוונצ'ר אבל בלי מזוודות והוא רוכב די מהר. לפעמים אנחנו לוגמים יחדיו קילומטרים רבים. עוקפים, מצטלבים, נפרדים, מתחברים. פעם הוא מימין ופעם אני משמאל, פעם הוא נעלם לי ופעם אני. אז אנחנו מפזילים מבטים בינינו ובולשים במראות איפה נעלמנו איש לאחיו. רואים עליו שהוא נהנה מכל רגע על האופנוע ואני די בטוח שהוא שותף בכיר במשרד ביטוח גדול בנתניה. ברמזור של עוקף חדרה כשנפתחת התנועה ומתפוגג הפקק, הוא מחייך אלי בטוב לב משועשע ותוך רגע – והנה הוא איננו. פתח חזק וגז לו. מתאים לו לגור עם ארבעת ילדיו בקומה שניה בבית הוריו בכפר ערערה שבוואדי ערה.

אותו אינני אוהב. הוא גדול, הוא שמן, והוא מטיף. גם לו יש ב.מ.וו אדוונצ'ר משומש, והוא מטיף. הוא נוזף בתנועות ידיים. הוא בטח כומר. הוא בולש אחרי כולם ומחפש פגמים, חייב להוכיח למישהו שהוא טעה במשהו, שנהג לא נכון. פעם רדף אחרי ועשה לי תנועה עם היד כזה "מה עובר עליך? מה היתה עכשיו העקיפה המטופשת הזו?". מעצבן. אני משתדל להמנע ממנו.

מצומת בית ליד על כביש 4 הוא יוצא בשאנטי כשהירוק פותח לנו. הוא עם קאוואסאקי EN עתיק וקרוקס ירוקים, יש לו שיער ארוך וגיטרה על הגב, מטרטר מאחורי בקצב משלו, בעולם שלו. אולי הוא הבסיסט של "הג'ירפות"? לא משנה כמה אני מהיר ממנו, תמיד הוא יצטרף אלי ויעמוד לידי ברמזור הבא. המון רמזורים יש בכביש 4 ואין תוחלת למהירות.

באיילון הצפוף הוא מדהיר את הק.ט.מ דיוק 200, מתאמץ מייחל מתפלל שהמנוע הקטן ייתן לו עוד כוחון סוס נוסף. הוא אוחז את הכידון גבוה כמו ברכיבת סופרמוטו. יש עליו מעיל אבל המכנסיים קצרים. הוא נער נלהב וזה כנראה האופנוע הראשון שלו. בבוקר הוא נחפז למכללה למנהל בראשון שם הוא לומד קולנוע (וכי לאן עוד ייחפז?…). הוא יהיה רוכב טוב, רואים את זה.

ברמזור של נחל חדרה הוא מנסה תרגילי שיווי משקל, כמה יוכל למשוך את האדום בלי להוריד רגל. הוא רוכב על הוסקוורנה ישנה אדומה בעלת נפח גדול, וגם הוא גדול, גבוה ורחב, נעול במגפי שטח.  הוא לא ממהר ולא נחפז. טוב לו באיטיותו והוא מחובר לאופנוע ברמת איש דו"ש אמיתי ותיק ומודע. מה הוא יכול להיות אם לא מושבניק שורשי מגן השומרון, מגדל פטריות כמהין בחממות המשק שהורישה לו סבתו. אופנוען.

*   *   *

אני עושה בשנה המון קילומטרים בין השרון הצפוני לתל אביב על כבישי 2 ו-4, ואני אוסף לי רעי דרך. אני חוקר ומפענח אותם על פי קודי לבוש, שפות גוף, סוגי אופנוע ואופני רכיבה. יותר מזה לא עומד לרשותי. לפעמים גם רמזי פנים נעלמות לא ברורות בתוך קסדות סגורות.

ואני לא מכיר אותם. הם חולפים אותי, אני חולף אותם, לפעמים נוצר סטוץ ולרוב לא. אבל יש כמה קבועים. כאלו ששעותינו על הכביש מצטלבות ואני מיד מזהה אותם וכבר בניתי ופיתחתי לעצמי איתם הרגשת שותפות מורל. אין הרבה אופנועים על הכבישים בישראל וכל אחד כזה הוא כמו מכר או שכן.

אני מתבונן בהם ומזהה איפיונים בולטים: אני קולט מי ותיק ומי צעיר פעור, מי חששן הססן ומי בוטח, מי רוכב מהר מאד בקו ישר אבל מאיט מאד בפניות, ומי יודע להשכיב במיומנות וחולם שהוא מארקז. על נדבכי ההבנות הללו אני תופר להם גלימות חיים ורוקם להם תולדות מדומיינות. בראשי נבנים סיפורי חיים ואני עוטף להם בית סביבה, עבודה ומשפחה.

אלו אופנוענים, חברים שלי לדרך, ואין לי שום מושג מי הם באמת.