ארבעים על שניים

מאת: אוהד רביד

כל הסיפור שלי עם הרומניאקס התחיל בטיסה מחורבנת שהתעכבה. נחיתה בפרנקפורט, ריצת טרולי למטוס שיביא אותי הביתה, ומפגש עם דיילת קרקע שיש סיכוי שסבא שלה כבר פגש את סבא שלי לפני 50 שנה ליד מדרגות שמובילות לרכבת בגרמניה.

על הטיסה הביתה כבר לא עליתי באותו היום, אבל בזמן ההמתנה ישבתי על האינטרט לבדוק מה אני עושה עם ה-600 יורו שקיבלתי כפיצוי מחברת התעופה. תוך כדי שיטוט במיטב אתרי מועדוני החשפנות של פרנקפורט התגלגלתי איכשהו לפרסומת לטיולי אנדורו ברומניה.

עד אז ניסיון הרכיבה שלי הסתכם ברכיבות על דושי"ם גדולים (כולל הקפה של אוסטרליה)  וגם היסטורית כביש קצרה שנגדעה באיבה. אחרי כמעט שלוש שנים בלי אופנוע, נסעתי לרכב אנדורו ברומניה ופשוט התאהבתי מחדש. תוך חצי שנה ולאחר ביקור נוסף בקרפטים, כבר ישב לי קטמ דו"פ במחסן והפכתי לאנדוריסט סופש"ים ישראלי מצוי.

הטוויסט בסיפור מגיע בעזרת בקבוק פלסטיק ליטר וחצי מלא בליקר שזיפים ביתי שנקרא צויקה. הבקבוק, שהתחבר היטב להכנות לקראת משבר גיל הארבעים שלי, גרם לי לעמוד (וליפול)  שיכור על השולחן ולהודיע שאני משתתף ברומניאקס של 2015.

כמובן שאחרי החזרה לארץ הערב ההוא וההצהרות הגדולות שנפלטו בו נשכחו עד שאיש יקר בשם איציק קלנר הוציא הודעה בפייסבוק על משלחת שמתארגנת לרומניאקס. לא נתעמק בפרטים אבל אפשר לומר שבפגישה הראשונה חלק מהאנשים דיברו על פודיום ואני חיפשתי איפה המרצה.

היו לי תכניות גדולות לגבי ההכנות למירוץ. לו"ז צפוף של אימוני רכיבה וכושר, אבל החיים ניצחו אותי ובהגזמה גדולה ותוך הרבה שקרים לעצמי עמדתי אולי בחצי ממה שתכננתי כאשר ממעל מרחפת הדילמה לאיזו קטגוריה אני נרשם. האגו התעקש על הרשמה לברונז אבל אחרי רכיבה משותפת עם חלק מהחברים שיוצאים למירוץ החלטתי  לצאת גייז (בלי להעליב אף אחד)  ולהירשם לאיירון.

הזמן עד למירוץ עבר בהילוך שישי על המנתק, מלא אדמיניסטרציות, התברברויות באימוני רכיבה, השקעה של שעות בתכנון ובניה של מתקן ל- GPS שיכל לשמש את נאס"א לשיגור מעבורת חלל והחלטה לבסוף להשתמש בחתיכת אלומיניום מכופף שחבר הכין לי בעשרים דקות בנגריה שלו, רכיבת iron butt אחת מצחיקה במיוחד, מאמן קרוספיט שלקח אותי כפרויקט, ובעיקר היכרות עם חבורה מופלאה של אנשים שבאמת לוקחים ברצינות את כל הסיפור הזה.

ההכרה שזה באמת קורה הולך לקרות הגיעה כשפרקו את הארגזים שהגיעו מהארץ והרכבתי את האופנוע. ההכרה שיש סיכוי טוב שאני לא מסיים את המירוץ הגיע למחרת ברכיבת אימון באיזור עם קבוצת חיות האדם שהצטרפתי אליה.

זה מדהים איך המירוץ הופך את סיביו (העיר המארחת) לאורגיית אנדורו בינלאומית. הרגשה שהכל קורה וסובב סביב האירוע. השדרה הראשית הופכת למסלול הגיהנום שיש כאלה שקוראים לו פרולוג, החניון במרכז העיר הופך לפארק פרמה מלא באופנועים מסוקסים מוכנים למירוץ, וגם המלצרית בפיצריה מריחה משמן דו"פ.

במהלך היום שלפני צריך למלא טפסים, להעביר את האופנוע בדיקות טכניות, להתגאות בלב כמה טוב האופנוע נראה עם מדבקות של הרומניאקס, ותוך כדי הליכה במסלול הפרולוג להחליט שאני מוותר על הפרולוג תוך המצאת שקר כלשהו לעצמי שחבל להיפצע לפני המירוץ אם אפשר להיפצע תוך כדי.

והנה זה מגיע. אני קם, עולה על ציוד, אוסף את ה- GPS עם קודות הציון למסלול של היום ויוצא לטיול קלנועיות  של 40 ק"מ ב-50 קמ"ש כדי לשמור על הצמיגים והמוסים עד לנקודת הזינוק. המזניקה החמודה קוראת למספר-529 ואני מתחיל את הפאקן רומניאקס.

מסלול היום מתחיל בגבעה ירוקה ויחסית קלילה עד למפגש עם גזע עץ ששוכב על השביל. ניסיון לעקוף את הגזע משמאל נגמר בגלישה של 5 מטר במדרון חלק מלא בעלים. תוך כדי מלחמה מטופשת עם האופנוע בניסיון לדחוף אותו למעלה עולות המחשבות הסטנדרטיות של "למה אני צריך את זה?", "מה לא טוב בלחגוג ארבעים על איזה חוף בתאילנד?" ולסיום "אם ככה זה מתחיל איך לעזאזל זה ייגמר?".

עזבתי את האופנוע לרגע וניסיתי לחשוב איך אני מוציא את עצמי מפה. דקה אחר כך, מתגלגל לידי תומס, רוכב בריטי שהצליח להעיף את האופנוע שלו רחוק יותר ממה שהעפתי את שלי. אחרי שעזרנו אחד לשני לדחוף את האופנועים למעלה, הסתכלתי על הנוף ההררי המטריף, הקשבתי לנחל הקטן שעבר ליד, ופתאום הלך המחשבה השתנה למוד של "באתי ליהנות ולסיים" ואני קודם כל אהנה וכבונוס אולי אסיים.

משם והלאה היום הפך להיות אחד מימי הרכיבה הטובים שהיו לי . טיפוסים ארוכים בעליות שלא נגמרות, סינגלים ביערות צבעוניים, בקיצור חגיגה רומנית. לסרוויס פוינט הגעתי על ספידים, בדקתי שהכל תקין באופנוע, דחפתי שתי בננות וחטיף אנרגיה, ואפילו עצרו אותי ביציאה להמשך המירוץ כי עוד לא עברו כל 20 הדקות של ההפסקה.

 

החצי השני של היום כלל קטעים קצת יותר מהירים. הביטחון עלה, הניווט זרם, והפציעה שחסכתי מהפרולוג הגיעה בצורת סלע שניגח לי את כף רגל שמאל. זה לא הפריע לי לסיים את היום הראשון בזמן אבל מאוד הפריע לי להוריד את המגף במלון ועוד יותר מזה להלביש מגף במידה 43 על רגל שרק הבוהן שלה נועלת מידה 47.

הרכיבה של היום השני כללה הרבה עזרה לאנשים אחרים כחלק מהמנטרה של "ליהנות ולסיים". היום הזה כלל רכיבות על הפסגות של אחד הרכסים היפים של הקרפטים. התחושה של לרכב לבד על גג העולם ממכרת. בהמשך היום אירגנה חבורת הסדיסטים הרומנית-אוסטרית יום של שייט שהתחיל בערוץ ביוב בוצי ומסריח במיוחד והסתיים מבחינתי בצלילה אמנותית עם האופנוע לתחתית הנהר אחרי נסיון מעבר כושל (שהצחיק מאוד את הקהל) ברמפת עץ שהתחילה בקצה העליון של גשר ונגמרה בדיוק באמצע הנהר. מבחינתי היום השני הסתיים בזמן ואפילו נתתי סוג של מקלחת. מבחינת חגי המכונאי-האלוף היום רק התחיל…

חצי מירוץ כבר נגמר ואני עוד בפנים. הקרמה הטובה והעזרה לרוכבים אחרים ביום השני החזירה את עצמה ביג טיים ביום השלישי. זה התחיל בזה ששני בריטים שעזרתי להם ביום השני משכו לי את האופנוע בעלייה שאי אפשר לעלות לבד ואמרו לי בסופה שאני את שלי עשיתי אתמול והם כבר יסתדרו, והמשיך בכך שבהמשך היום השתפד לי ענף ברדיאטור ברמה שזה נראה כמו סצנה מקרב אבירים. המשכתי לרכב בעדינות בעליות ולדרדר בירידות. איכשהו הגעתי לצ'ק פוינט אחד לפני אחרון ושם אחרי נסיונות לעשות אוריגמי ברדיאטור הבנתי שנגמר לי המירוץ.

תוך כדי המתנה לרכב סיוע שייקח אותי בחזרה לסיביו הגיע המשיח האסטוני על הסוס הכתום. ראונו (rauno ) , עמלץ אסטוני שכבר פגשתי במהלך המירוץ ו(היום הוא ברמת חבר טוב) הגיע במצב התייבשות מתקדמת לצ'ק פוינט. הרומנים שאולי זו הפעם הראשונה שפגשו בנאדם מיובש, כיסו אותו בשמיכה טרמית והשכיבו אותו בשמש למות בשקט.

תוך כדי זה שאני גורר אותו לשכב באיזור מוצל, עוזר לו להוריד את הבגדים ודוחף לו מים, הבנתי שאת הרדיאטור התקין שיש לו על האופנוע הוא כבר לא יצטרך היום. ניצלתי את הערפול החלקי שלו והודעתי לו שאני משאיל את הרדיאטור שלו תמורת שרותי הצלה ושהוא כבר יחזור עם רכב הליווי. לקח כמעט שעה לפרק ולהרכיב רדיאטורים. חישוב זריז לימד שאני יכול לצאת ועוד להספיק לסיים במסגרת זמן הגג, והנה אני 45 דקות מסיום היום שיאפשר לי להיות ברשימת המסיימים של המירוץ.

אני ושני הסוויפרים (אלה שמוודאים שאין על המסלול אף אחד בסוף היום) רכבנו ביחד עד לקו הגמר של היום. כשהמרשל הודיע לי שסיימתי רבע שעה לפני זמן הגג , זה הרגיש שהכל היה שווה את הרגע הזה.

ליום הרביעי כבר לא יצאתי. הרופא שראה את הרגל שלי, פתח ברצף קללות ברומנית, תקע לי זריקת אנטיביוטיקה ישר לבוהן והודיע לי שיום נוסף בתוך מגף זה יכול לגרום לזה שאני אחזור עם תשע אצבעות ברגליים.

הייתה לי חוויית חיים אמיתית. הבנתי שבקבוק צויקה, הנאה מתחביב, וחברים טובים, יכולים לגרום לדברים מדהימים. לכל רוכבי ההובי, תשתתפו במירוץ לא בשביל הפודיום ולא בשביל האגו. פשוט כדי ליהנות ואולי גם לסיים.