בריטים צריכים חשמל

מאת: צב טמים

הבריטי ואני יוצאים לכיוון תל אביב. די קריר בחוץ, וחשוך. אנחנו מתגלגלים על 80, לוקחים פניות באיטיות ובזהירות. בדיוק כשאני שמה לב שחשוך לי מידי ומתחילה לחשוד שמשהו לא בסדר עם האורות הבריטי מגמגם. גמגום כזה של "נגמר לי הדלק, תעברי לרזרבי". אני שולחת את היד לברז באופן אוטומטי כשאני נזכרת שתדלקתי לפני שיצאתי מהבית ושאין לי ברז דלק בכלל. ואז הוא נכבה, הבריטי. הזרקה ארורה. מי בונה אופנוע שצריך חשמל בשביל לעבוד?

אני עומדת בשוליים, בכביש בין צמח לצומת שאן, בדיוק בין שתי גבעות, והמצבר שלי ריק לגמרי. חושך מצריים בחוץ, ואין לי שום דרך לאותת למכוניות שאני כאן ושלא ידרסו אותי.

אני מנצלת הפוגה בתנועה וחוצה את הכביש. השול פה רחב יותר. מפשפשת בתיקי הצד, מחפשת את האפוד הזוהר. לא שם. משאית עוברת קרוב מידי, ההדף מטלטל אותי. אני נזכרת איפה האפוד. עם ערכת העזרה הראשונה והלדרמן, על השולחן בבית. מעולה, צב. מבריק. מצאת לך יום לשכוח אותו בבית.

"כאשר אבדנו…", אני ממלמלת לעצמי, ומתחילה לגרור את הבריטי בעליה. מיד אחריה יש ירידה שתספיק כדי להניע בדחיפה. אני לא חושבת שאוכל להדליק אורות כשיניע, אבל עדיין אוכל לרכוב עד מקום בו אוכל להמתין לחילוץ באופן בטוח יחסית. פעם בכמה שניות עוברת מכונית ומורידה לי שנה או שתיים מהחיים. כולן עוברות קרוב מידי. לא רואים אותי. בכלל.

אחרי כמה עשרות מטרים אני מתחילה להתעייף. הוא כבד, הבריטי הזה. לא היה קריר כשיצאתי מהבית? אני רוצה לעצור לרגע ולהוריד את המעיל, את הקסדה. חם לי, ותיק הגב שלי מרגיש כבד מתמיד. עוד מכונית עוברת. אני ממשיכה לדחוף את השמנמן בעליה. אני אנוח אחר כך.

אחרי כמה דקות של טיפוס איטי ומתיש אני נשברת. אני לא יכולה יותר. אני רואה את סוף העליה – לא יותר ממאה מטר. רק עוד קצת. אני מנסה לשכנע את עצמי להגיע לשם, אבל ברור לי שעוד פחות מדקה אני אפול, והאופנוע איתי. אני לא מסוגלת להמשיך. זה לא עניין של פינוק, זה לא כי חם לי, פשוט אין לי את היכולת הפיזית. אני מעמידה את הבריטי בחלק הכי ימני של השוליים ומתיישבת. אין לי מספיק אנרגיה להוריד את הקסדה. כל השרירים שלי רועדים מהמאמץ. אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולגרום להם להפסיק. ברגע שאצליח אמשיך בטיפוס ואגיע למעלה, ואז הכל יהיה בסדר.

כשאני מרימה את הראש יש מכונית בשוליים, עומדת מאחורי הבריטי עם איתות מצוקה פועל. אני מורידה את הקסדה ושולפת את האטמים. לא שמעתי אותה מגיעה. אולי הדופק שפועם לי באוזניים היה מה שהפריע לי. אני קמה וניגשת לחלון. בתוך המכונית יושב זוג שרוצה לדעת אם הכל בסדר. אני סוחטת מעצמי חיוך ומסבירה שבעוד רגע אגיע לקצה העליה, ואז הכל יסתדר. הם נראים מודאגים. "אין לך אפוד זוהר?". לא. אין. כי אני סתומה ושכחתי אותו בבית. אני לא עונה, רק מסמנת "לא" עם הראש. האיש שולף אפוד מתא הכפפות שלו ונותן לי. "בואי, תמשיכי. אני אסע מאחורייך עם איתות".

בקצה העליה אני מתיישבת על האופנוע ומתחילה להתגלגל. כמה מטרים אחר כך יש פניה ימינה לשביל. אחרי שהבריטי עומד בטוח בצד הדרך אני מודה לזוג ואומרת שאתקשר בעוד רגע להזמין חילוץ ושעכשיו הכל בסדר, הם יכולים להמשיך בדרכם. הזוג מסרב לעזוב. הם ממתינים שאסיים את השיחה כדי לוודא שמישהו בא לעזור. הם גם מסרבים לקבל את האפוד בחזרה ומכריחים אותי להבטיח שאלבש אותו עד שיגיע הגרר. רק אחרי הפעם השלישית שאני נשבעת שזה בסדר גמור להשאיר אותי פה לבד, שהשביל הזה בטוח לגמרי ושיש לי מים הם נוסעים.

פעם בכמה זמן אני נתקפת חשק עז לארוז את כל החיים שלי במזוודה ולחזור לבודפשט. אני מתגעגעת לנימוס האירופי, למוזיאונים, לכריסמס. לחיים במקום שיש בו ארבע עונות ולא רק דקה וחצי של חורף ונצח של קיץ יותר לוהט מהגיהינום. אני מתגעגעת לשלג.

ואז אני נתקלת בזוג זרים שבאמת אכפת להם, ואני לא יכולה שלא לתהות אם זה היה קורה גם במקום אחר בעולם.