בת בעולם של גברים

תמונות: מוטי "ינוקא" גלברט

לא פשוט להיות בת בעולם של גברים, אבל לפעמים זה נראה ממש לא מסובך, כך לפחות היה המראה בבוקר יום שישי במסלול בווינגייט.

לקראת ביקורה בארץ של מקנזי וואסנר, תומכת ובעלת קבוצת רוכבות מוטוקרוס בארה"ב, נאספו 10 רוכבות מעולם המוטוקרוס והאנדורו לקבל עצות, הדרכה וחיזוקים.

מקנזי הטקסנית גדלה בבית מוטורי. מאז ומעולם היה לה חיבור לכל מה שמונע על עפר. אחרי שאיבדה את אמה כשהייתה בת 15 חשבה להפסיק, אך לדבריה המוטוקרוס היה הדבר היחיד שגרם לה להיות מאושרת. עם הזמן' כשהבינה שהאושר האמיתי הוא הקהילה הסובבת אותה בזכות המוטוקרוס והסיפוק מגיע לאו דווקא מהעיסוק הפיזי בספורט אלא בסיוע ועזרה לבנות ונשים להגשים חלום, לרכב ולהגיע להישגים, הקימה את 'מוטוקרוס ליידיס'. מקנזי ומנהלת הקבוצה אמנדה סוקלצי דואגות לכל מה שרוכבות צעירות צריכות: ייעוץ מקצועי ברכיבה, יח"צ וקידום, ספונרים, עזרה בביורוקרטיה וחברות.

לקראת ביקורה בארץ לרגל חג הפסח וביקור המשפחה של אדם, בן זוגה הישראלי, מקנזי החליטה לשלב ביזנס ופלז'ר כשהביזנס הוא גם ככה פלז'ר. דרך חבר משותף, בלייק וורטון, פנתה מקנזי לרועי שלומי וביקשה לכנס רוכבות ליום היכרות וכייף בכדי להעניק מהאמונה שמניעה אותה גם בישראל.

כך בשישי בבוקר התאספו להן 10 נערות ונשים וגם כמה אבות תומכים במסלול הרכיבה בווינגייט. חמש הרוכבות הצעירות, נועה, שירה (בנות 13), רן (בת 12.5) רז ודנה (15) התקבצו תחת הסככה אחרי שעזרו כל אחת לאביה לפרוק את האופנועים מהעגלות ולבשו עליהן כבר את הציוד. החמש, אתלטיות, חברותיות, חייכניות עם שיער ארוך גולש ופזור, ולפי התגובות מסביב הן נראו שונות לחלוטין מהחבורות שבדרך כלל נראות בימי אימונים. כשהצטרפו שאר הבנות, תמר, מור, רחלי, מוניק ונגה כורם רוכבת האופניים שנכנסת עכשיו לתחום המוטורי,  (שהגיעו אגב ללא כח מסייע שירים, יסחוב או ייסדר בשבילן) זו כבר הייתה נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

במפגש קצר לפני יציאה למסלול,  מקנזי שאלה כל אחת מהבנות למה היא רוכבת. כצפוי רוב הבנות סיפרו שזה בעקבות הגברים במשפחה. כשרן ציינה בפשטות שהיא פשוט אוהבת את זה, שאר הבנות הסכימו איתה, כי מישהו אולי חשף בפניהן את עולם הרכיבה אבל אהבה גורמת להן להישאר בו.

תוך כדי שהבנות יוצאות להקפות ראשונות, מקנזי, בליווי של שון (יו"ר התאחדות) ורועי, צעדה את המסלול כשהיא מתעניינת לגבי המצב בארץ, מסלולים, מודעות, תמיכה והגופים המעורבים. מסובך המצב פה ולא אופטימלי, במדינה עם מזג אוויר אידיאלי שיש בה פוטנציאל ענק להפוך למעצמה מוטורית הכל מתגלגל לאט ומקנזי רוצה לעזור. "הפוטנציאל בישראל עצום, מזג האויר נפלא, השטח מדהים, הים כל כך קרוב, אם יותר רוכבים מקצוענים היו רואים את השטח פה, הם היו באים לפה כל הזמן. יפה פה, האנשים, המדינה, האוכל, יש פה כל כך הרבה ואי אפשר להבין את זה מבחוץ. מה שחשוב לנשים שלנו בארה"ב וגם לנשים פה, שכל התחום הזה יצמח. אנחנו צריכים לגרום ליותר ויותר בנות להיות חלק מהספורט, אבל לא להסתפק בזה אלא לגרום ליותר אנשים להיות מעורבים ולדעת על הבנות הללו שעוסקות ברכיבה. הכרה בקיומן יעזור לטפח אותן ויעזור להן לגדול בדיוק באותו אופן שמטפחים את הבנים. אז יהיו אלופות, אז יהיו בנות שיקבלו תמיכה מהחברות הגדולות שיכירו את הרוכבות עם היכולות, אלו עם האופי הנהדר שיכולות לייצג אותם וכך גם להעלות את ישראל על המפה כמקום שאנשים מכל העולם יוכלו לבוא ולרכב בו. מסלול אחד זה לא מספיק, אנשים צריכים להבין שמוטוקרוס יכול לעזור למשפחות לעבוד וליהנות ביחד,אני רואה איך מתוך הקהילה המוטורית התומכת והאווירה היחודית בה יכולים לצמוח עמודי תווך לחברה כולה".

ככול שהשעות נקפו היה נראה שמתחילה אכן להיבנות קהילה קטנה של הבנות. גם פערים של 20 שנה בגילאים בין הרוכבות לא עצרו את השיחה הקולחת, הלוא בסיטואציה זו יש הרבה יותר מן המשותף מאשר מהשונה והאווירה הייתה רחוקה ממה שרבים אולי יחשבו שתהיה, אווירה מהולה בקנאה כי זו קבוצה של נשים. שמעתי עצות, תמיכה, מחמאות על אופן הרכיבה ועד לצבע החליפה שלבשה רוכבת. הבנות שאלו שאלות רבות, ביקשו טיפים, הכוונה וקיבלו חיזוקים. מקנזי הצביעה על קווים נכונים, ישיבה נכונה, פתיחת גז ואמרה לעיתים גם דברים שהרוכבות שמעו בעבר אבל ממנה זה נשמע אולי קצת יותר נוח כי היא אחת משלהן. "אחד הדברים שעלינו הבנות להפסיק לעשות כל כך הרבה, זה לחשוב, כי אנחנו רוצות לנתח כל דבר. אנחנו רוצות לראות ולבחון אבל אין לנו את הזמן הנדרש, האופנועים לא בנויים בשביל זה, אנחנו חייבות לסמוך על האופנוע. זה אמנם לא פשוט עבורנו אבל אנחנו צריכות להירגע, לסמוך עליו, לתת לו לעשות את מה שהוא צריך אפילו שאנחנו יודעות שהוא רוצה להרוג אותנו…"

אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה רוכבות במקום אחד. נראה לי שאף אחד שהיה בווינגייט בשישי בבוקר, למעט מקנזי, לא ראה כזה ריכוז של רוכבות וזה בהחלט האיר על האפשרויות הרבות שזה טומן בתוכו: מושגים כמו ליגת בנות, מרוצים לבנות, מפגשים קבועים, נזרקו לאוויר. אף אחד לא נראה מאויים או מוטרד מהנוכחות הנשית במסלול, לא הרוכבים הצעירים או המנוסים שרכבו עם הבנות כמו דין, מתן או גולדי.

כשהגיע המפגש לסיומו ציינתי בפני מקנזי שצריך בשביל זה כסף, השקעה, והיא ענתה "הקשרים שנוצרים דרך המוטוקרוס הם יקרים מפז. כן, זה עיסוק יקר אבל הערך שלו ומה שמקבלים ממנו שווים הרבה יותר. המשפחה המוטורית והאופי שנבנה בזכותו, אי אפשר להעריך בכסף."

ומה לגבי חסויות? הצקתי, הלא אנחנו רואים כמה קשה להשיג נותני חסויות גדולים בכל ענפי הספורט לנשים?

"יש הרבה סיבות למה לנשים יותר קשה להשיג נותני חסות. קודם כל למרוצי המוטוקרוס של נשים כמעט ולא מגיעים צופים, הקהל שנחשף לספורט הרבה יותר קטן, אז קשה לחברות להעריך שזה שווה את ההשקעה. שורש הבעייה טמון בכך שאפילו אלה שמריצים את האליפויות לא משקיעים מספיק בכדי שיהיה שווה להתחרות. בנות שמסיימות במקומות הראשונים בתחרויות המוטוקרוס בארה"ב לא מקבלות מספיק פרסים כספיים בכדי לכסות אפילו את עלות הדלק למרוץ, אז כשהחברות רואות שאפילו התעשייה עצמה אינה תומכת בנשים, זה ממש לא נראה טוב".

"חוץ מזה שנשים לא יודעות לקדם את עצמן, הן לא יודעות למכור את מה שהן עושות, והן לא תמיד יודעות כיצד להציג את עצמן באופן כזה שחברות ירצו לתמוך בהן. בדיוק בשביל זה יש את 'מוטוקרוס ליידיס', הבנות בקבוצה שלי יודעות איך לעבוד בתחום ואיך להפוך לספורטאיות האידיאליות בשביל נותני החסות. נשים צעירות שיודעות כיצד להתנהל על המסלול ומחוצה לו, יודעות כיצד לרומם ולתמוך בסובבים אותן תוך כדי תוצאות עיקביות ומרשימות בתחרויות. והכי חשוב – להיות אדם בנוי לתלפיות. זה חשוב לא רק בשביל נותני החסות, אלא גם לעתיד המקצועי ולמקומות תעסוקה פוטנציאלים. כמובן שצריך לבנות את הצד העיסקי מההתחלה, כבר בגיל צעיר, ולוודא שערכי החברות מתאימים ומייצגים את הרוכב וזה לא פשוט למצוא".

מה הצעד הבא? "צריך לעשות משהו בנידון, אי אפשר פשוט להשלים עם המצב. צריך לדבר, לכתוב, להכיר לאנשים את עולם המוטוקרוס ותחילה להביא עוד צופים, אבל אני רק מתחילה ללמוד פה את המצב, לפגוש אנשים, לפגוש את הבנות".

הבנות התחילו לקלף מעליהן את הציוד והצבע הוורוד חזר לשלוט בקרב הקבוצה הצעירה, הלק על הציפורניים בלט כשהן החלו לשחק עם מכשירי הטלפון ולהקים קבוצת וואטס אפ משותפת.

האבות באו אחד אחד להודות למקנזי על המפגש ולדבר על מפגשים עתידיים והפוטנציאל הטמון פה. פוטנציאל לא חסר ופלפלית קטנת קומה שהגיעה כל הדרך מדלאס חידדה לנו את זה, כי מי אמר שזה ספורט רק לבנים?

אחרי שנגמר המפגש שאלתי את רועי מה הייתה התרומה שלה שונה משלו, הרי הוא עובד באופן קבוע עם רוב הבנות. "היא הראתה שאפשר, שזה לא משנה מה הגובה שלהן, שיש להן אופציה כמו לבנים, פשוט לקום ולעשות – זה העיקר".

יאללה – אז מי באה לרכב?