"גולדפינגר"

משה, אבא שלי, עלם חמודות בן 82, החליט אחרי 70 שנה של רכיבה על דו גלגלי, לרדת מהאופנוע ולעבור ל…קלנועית. זהו, תם לו עידן.

מדובר באדם שעלה על אופנוע בגיל 12 ומאז לא ירד ממנו. הוא רכב על כל אופנוע אפשרי, מכל סוג וכל נפח, האיש שבגיל 16 העמיד לי את האופנוע הראשון מחוץ לדלת ואמר לי "סעי, נגמרו המוניות", שמימן לי רישיון וקנה לי עוד אופנוע בנפח מפלצתי (בלי שאמא שלי ידעה כמובן), זה שמעולם לא זרק/מכר אופנוע ולכן יש לו את אחד האוספים הכי מעניינים ומיוחדים שיש, זה שבנה (פעמיים) את המסלול בכוכב יאיר, שצופה במוטו ג'י.פי באדיקות ( למרות שיכחיש), זה שחי, נושם, חולם אופנועים… אנציקלופדיה מוטורית ומכנית שהוזמן ע'י גופים שונים בחו"ל להדריך וללמד דור צעיר של מכונאים.
אז אם אתם רואים זקן חביב מוריד ברך בסיבובים עם הקלנועית, תעשו יפה שלום והוא כבר יעשה לכם ווילי חזרה.

כך כתבה נעה גולדפינגר בפייסבוק וחצי מדינה התרגשה, כי משה כבר מזמן היה לאגדה והמון אנשים זוכרים אותו ומוקירים לו טובה ותודה על כל מעלליו בתחום, ובמיוחד על חלקו בבניית ותחזוקת מסלול המרוצים כוכב יאיר ז"ל.

למשה גולדפינגר, מכונאי בחסד עליון, היה פעם מזמן מוסך לתיקון ציוד מכני הנדסי כבד, וכשפעם מזמן מאד באתי לבקר אותו התפלאתי והשתוממתי איך הוא לבד עם עוד פועל אחד משתלטים על כל מהומת האלוהים שהיתה במקום עם כל דחפורי הענק והשופלדוזרים המפורקים לחתיכות שהיו פזורים בכל רחבי הסככה הגדולה.

על רקע הכלים הצהובים האלו הכרתי אותו ועל זה אספר לכם עכשיו.

*   *   *

השנה היא 1985, ואני בן עשרים ושמונה כזה בערך, אחראי על המוסך של קיבוץ קטן שיושב לו על הר בעמק בית שאן, וכל מה שמעניין אותי וכל מה שמחרמן אותי וכל מה שרץ לי בראש – זה אופנוע. אבל אי אפשר ואסור: אין רכב פרטי בקיבוץ. סוף פסוק, סימן קריאה גדול, אדום! נבצרות!

ואני מנוי על "טורבו" (מוטו עוד לא נוסד) ועוקב אחרי טל"ש ז"ל, ונפשי יוצאת, ורוחי פורחת, וגופי מעקצץ, וליבי חורג החוצה מתוך עורי למראה כל תמונה, כל כתבה, כל ציטוט בכתבי הקודש המוטוריים, ואין לי שלווה, ואין לי מנוחה, ואין לי חיים וטוב מוטי מחיי, ובקיצור – חייב להשיג אופנוע ולו גם אבקש טובה, אשאל ממישהו או אגנוב!

ואפילו אין לי רישיון, אבל יש לי עיתון, ובעיתון יש מדור "רכב למכירה" ואני חורש אותו ומחפש מציאות אפילו שבתוך תוכי ובעמקי נשמתי אני יודע שהכל חרטא וברכה לבטלה, ואין סיכוי ואין אפשרות להביא אופנוע לקיבוץ שאסור בו בתכלית האיסור להחזיק רכוש פרטי, אפילו לא טלביזיה.

והנה, יום אחד, העיתון מדבר ככה: "BSA למכירה ב-500 שקל". בום-על-קולי והלב שלי פועם לו על 14 אלף סל"ד ומאיים להתפוצץ: הנה, הזדמנות החיים, אין מצב למצוא משהו זול יותר אי פעם! מצלצל ועונה לי איזה דקל אחד מחדרה ואומר: אכן!

אז זה מה שקרה וזו הפרוצדורה איך להשיג אופנוע ראשון, וחשוב שתלמדו את התהליך כי אולי יום אחד תהיו קיבוצניקים: קודם כל – למי היה בכלל 500 שקל בקיבוץ? – אז אני מצלצל לאח שלי האורבני, הנשמה הטובה שתמיד יש עליו מאני-מזומני, ומבקש טובה. הוא נעתר בדחילו ורחימו, אז אני הולך לסדרן רכב ומבקש ביום שני הקרוב את הטנדר של ענף הפרדס שיש לו ארגז פתוח מאחורה כי אני צריך "לעשות נסיעה דחופה לצרכי ענף המוסך", ואז אני ונוסע לחדרה עם 500 שקל בכיס.

האופנוע מתגלה כגוש שחור לא ברור ובלתי נהיר, BSA 500 סמ"ק מודל 1942, ואני אומר לדקל ההוא שמוכר שבבקשה יניע אותו והוא אומר לי שאין דלק כי האופנוע כבר עומד כמה חודשים, ואני מתעצבן ואומר לו יא בן טיבוגה – באתי אליך מעמק בית שאן ואין לי דקה מיותרת כי התחייבתי להחזיר את האוטו עד שש בערב חזרה לסידור רכב, והוא אומר לי אין בעיה, אפשר לקפוץ לתחנת דלק ולהביא כמה טיפות רק שתהיה משוכנע שהוא מניע ואני מסתכל בשעון ואומר לו לך תזדיין, וגם – שים יד ותעזור לי, ושנינו מעמיסים את הבי.ס.איי המגושם הזה על הטנדר, משכיבים אותו על הצד, אני נותן לו 500 שקל, ובלי העברת בעלות ובלי בטיח הנה אני כבר דוהר חזרה לקיבוץ.

ומה עושים עכשיו עם הפרי האסור הטמא הזה?!

היתה לנו סככה חקלאית בין השדות ונסעתי לשם. דחפתי ומשכתי את הנבלה עד שנפל מהטנדר, ניקיתי בחפזה את שלוליות השמן, השענתי אותו על קיר הסככה, החזרתי את הפיג'ו 404 לסידור, וניגבתי את הזיעה הרותחת.

למחרת עמדתי והבטתי בו ושלווה עזה ירדה עלי. באותו רגע נפערו השמיים, נגוהות אור התערבלו בתכלת העזה, נגולו על צירם שערי גן עדן, אלף שמשות הבריקו באור עז, הילה הבהיקה מעל התבל, נגה מסמא עיניים הזדרח באופק, וחוקי היקום השתנו: לי היה אופנוע!!!

כשבאו עובדי הפלחה לסככה וראו אותו ושאלו, אמרתי שמישהו מבית שאן נתקע איתו ויחזור לקחת. כך הפכתי לשקרן, רמאי, פושע על חוקי השיתוף, וקיבוצניק מזוייף בעליל.

אבל מה כל זה לעומת אופנוע?

אופנוע!

חלפו יומיים עד שהעזתי. חיכיתי שכל הפלאחים יסעו הביתה והלכתי אליו. דרכתי על הקיק, וזובי. כיוונתי הצתה (היתה מנופית קטנה על הכידון לקידום ואיחור הצתה) וכלום. עשיתי מרווח בפלטינות, סובבתי ברגים בקרבורטור, פתחתי צ'וק, סגרתי צ'וק, וקפצתי על הקיק עד שיצאה נשמתי. גורנישט.

תיסכול ואכזבה עד תהומות הנפש. לא היה לי מושג באופנועים, לא היה בקיבוץ אף אחד שיידע מה זה החיזר הזה, לא היו בבית שאן אופנועים למעט שתי וספות, ולא היה עם מי להיוועץ: אין מי שידריך, אין מי שיסביר, אין מי שיביע דעה וירביץ תורה, ובקיצור – נאחס! איך מניעים את הדבר הזה?!?!

עברו הימים ולפעמים זה הצליח, ובטעות הבנזונה היה משתעל ומחרחר, אז הייתי מפמפם את הגז בקדחתנות שרק לא יכבה, מגלגל אותו החוצה מהסככה, עולה על כביש הבקעה, נוסע עד מחולה (מי לנו קסדה ומה לנו כפפות…), עושה יו-טרן (רק שלא יכבה עכשיו! רק שלא יכבה עכשיו!) וחוזר ושוב חלילה, וזיקפתי – שחקים!

אבל זה היה נדיר. רוב הזמן החלפנו בעיטות: אני בעטתי בקיק והוא בעט בי בשוק עם עם בק-פייר הגון שהשאיר אותי כואב ומיוסר.

*   *   *

יום אחד הגיעה לקיבוץ מכונה מוזרה: מעזקת. הקרן הקיימת לישראל ייבאה מאיטליה מכונה אימתנית שנגררה ע"י טרקטור גדול והיא היתה שולחת להב לתוך אדמת הטרש שבהר, חופרת סלעים, טוחנת אותם ויורקת אותם אחורה כגרגרי חצץ. תוף ענק היה סובב לו שם בקרבי המכונה ברעש אדיר ונהי הסלעים הנשברים הילך מקצה ההר ועד קצהו. עמדנו סביבה נדהמים ומשתאים, מביטים בגשם החצץ הניתז למרחקים ואיננו מבינים איך העז בר אנוש לבטל ככה את חוקי הטבע. מה חזק יותר מסלע?!

שבועיים עברו ומשהו קרס בקרביה. התוף הגדול שסבב שם חדל מגילגולו. היה ברור שמשהו טרמינלי נשבר. גררו אותו לסככה שלי ואמרו לי מחר יבוא מישהו לתקן. תעזור לו מה שיבקש.

למחרת התייצב עלם מתולתל ובלונדיני עז מבט ונמרץ, הניף את מכסה המתכת של המכונה האיטלקית, המהם לעצמו משהו, וביקש אוטוגן. האוטוגן הוא מכשיר להבה שורפת הממיס ברזל. העלה בו אש והסתער על המכונה. למול עיני החוקרות החלו ליפול גושי מתכת אדומים וגוססים, כדורי המיסב של ציר התוף החלו מתגלגלים בסככה, גודל כל אחד מהם ככדורגל. צפיתי מוקסם בפרצי הלבה הרותחת ובאומן המשחק באש, לא ירא ולא מהסס, חותר בעוז אל ליבת הברזל וקורע בה קרעים.

סיים ואמר: מצוין. מחר נביא חדש כזה ונרכיב. ביקש קפה שחור ואמר:

– של מי ה-BSA הזה שנשען על הקיר?

– שלי – אמרתי – כוס אימו.

– למה כוס אימו – התעניין הבלונדי.

– כי הוא דפוק – אמרתי – קניתי חתול בשק. לא מניע.

– תניע אותו ונשמע – אמר גולדפינגר ומשך שלוק מהשחור המהביל.

ניגשתי אל הבריטי הכבד ודרכתי על הקיק. הופ הופ הופ – אמר גולדפינגר – ככה הוא בחיים לא יניע. תן לי.

לקח אותו בידיו, השעין קצת ימינה, פימפם משהו בקרבורטור, הסיט את מנופית קידום ההצתה עד לאמצע המהלך, דרך את הקיק פעם עד הסוף ופעם עד האמצע, שיחרר אותו שיעלה חזרה למעלה ובמכה אחת בהנפת רגל החלטית הוריד אותו למטה.

הבנזונה גרגר מעדנות כמו אריה מתרפס.

– תעשה עוד פעם – מילמלתי – במקרה הצליח לך.

– אין במקרה, האופנועים האלו קלים להתנעה מאד – הוא אמר – רק צריך לדעת מה לעשות.

ושוב פימפם קלות בקרבורטור, הסיט מנופית, דרך פעם לסוף ופעם לאמצע ושוב פרץ האנגלי השחור בשטף ברכות.

– יאללה, תתאמן – אמר גולדפינגר וחיוך שטוף אור מילא את עיניו הטובות – מחר אני בא להרכיב את המכונה האיטלקית ואתה מראה לי איך הוא נוסע.

בטח – אמרתי – בטח, תודה רבה יא מלך.

למחרת הוא בא עם לאגר ענק ותוך שעתיים סידר את המעזקת השבורה, הראה לי שוב איך להניע כי אני בשום פנים לא הצלחתי עדיין, ונסע לו לדרכו שמח ועליץ ואני מלווה אותו במבטים מעריצים.

פעם הבאה שנפגשנו היתה אחרי 30 שנה במוסך במסלול בכוכב יאיר. פתאום קישרתי קישורים וחיברתי חוטים: רגע… סאממאכ… אתה לא הגולדפינגר ההוא מהשופלים והבולדוזרים?!…