גלגול של נשמות

מאת: שמעל'ה / איור: maggio design

 

את ההתחלה כבר כתבתי פה. אז אחרי שבגיל 30 הוצאתי רישיון A1, כעבור חודש קניתי KTM Duke390 (דוכס בגרמנית).

הוא היה נראה לי הכי טוב למתחילים, הכי כייפי, וגם הוא הגיע מהארץ שסבא שלי הגיע (אוסטריה. אופס, בעצם האופנוע מיוצר בהודו).

הוא באמת היה כזה. מדוייק, כייפי, חזק (יחסית לקטגוריה), ענה על הציפיות. הבעיה הקטנה היא שבגלל המוצא (האוסטרי) אני נראה כמו שניצל וינאי שדפקו עליו, צר וארוך, והדיוק היה קצת צפוף לי. אבל הסתדרנו מעולה.

בשנה וחודש שהוא היה אצלי רכבתי איתו יום-יום לעבודה, בכל מזג אוויר. הספקנו לטייל כמעט בכל הארץ, ממירון ועד אילת, וגם פעמיים בפצאל. ספרנו יותר מ30,000 ק"מ על השעון.

נהניתי גם בלי לצרוח בקסדה (נו, ייקה מאופק), אבל הדיוק כן צרח, היה נשמע שזה מעונג. מקווה.

QQQ

שנה ושבוע אחרי טסט A1 עברתי טסט A לא מוגבל.

במשך הזמן הדיוק התעייף מהמרוץ. את החיים הארוכים שהיו אמורים להיות לו הוא זיקק לשנה אחת, התחיל לשתות מידי הרבה שמן, פתאום מידי הרבה תיקונים. הגיע הזמן לחפש קיסר חדש במקום הדוכס.

אחרי שיחות (וקצת חפירות) עם אנשים וחברים (תודה וסליחה לכולם), כעבור חודשיים מהוצאת רישיון A ושנה וחודש עם הדיוק, קניתי סוזוקי ויסטרום 650. מתאים לקילומטרז' היומי שלי, אמין, זול לקניה ואחזקה, וכתבו שהוא כמו "אולר שוויצרי" – יודע לעשות הכל.

קבלתי אותו כעבור כמה ימים של יישור-קו, בשבוע שעם ישראל יצאו לחל"ת. בימים הראשונים כשעוד היה מותר הספקנו לרדת לסדום ולעלות לגולן, מנסים להכיר אחד את השני תוך כדי הגבלת התנועה בקורונה.

QQQ

אי אפשר להשוות אותם. בכל זאת אנסה קצת.

יש להם דברים משותפים: שני גלגלים (בגדלים שונים).

וגם מנוע בנזין עם 6 הילוכים (בנפח, צורה, יחס ואופי שונים לגמרי).

וזהו. סופית.

הדיוק "משדל לדבר עבירה". מבקש שיתנו לו בראש, כמו צעיר שרוצה רק להשתולל אחרי שיצא מבידוד של שבועיים.

מסתובב סביב שקל, צולח גם את הפקק הצפוף ביותר בלי לעצור ולתמרן, יוצא תמיד ראשון מהרמזור (ולפעמים גם מתרומם בלי כוונה לווילי). בקיצור: עליז.

אמנם הבולם האחורי מתנדנד בהטיות גם אחרי כיונונים שונים (והיו שלושה בולמים. הראשון לאחר תקופה נזל, הוחלף למשומש-שני שכעבור כמה חודשים נשבר, שהוחלף למשומש שלישי ששרד), אבל זה טוב לקבל קצת פידבק. גם מהקדמיים שמספרים לי בכל פעם שאני עובר מעל זמני סלילת כביש שונים, וגם מהרגליות שהתגרדו קצת. שאזכור שאני עדיין חדש בתחום ולא כדאי עדיין להתקרב לקצה (גם אם הספקתי קורס באופנוען מאומן).

המעטתי לרכוב איתו בכבישים מהירים כי יכולת המהירות הסופית שלו פחותה ממהירות רוב המכוניות שמסביב, אבל הרווחתי כבישים צדדיים, מפותלים ושקטים.

 

ולעומת זאת: הויסטרום (אולי כדאי לקרוא לו "וִיסטוּ", קיצור של "וי ביסטו"- "איפה אתה" ביידיש).

הויסטו מופנם/אנמי/אדיש. הוא עושה כל מה שאומרים לו, אבל לא מציע את עצמו. כמו מבוגר שכבר יודע ועשה הכל, אבל לא מתלהב מכלום.

הוא כמו קטר על פסים קבועים ומקובעים, לא צריך "לערבב את הדלק" בהעברת הילוכים תכופה, אין הדף לאחור ממכת-כח של פתיחת מצערת, רכיבה רגועה ומאוזנת.

עדיין מלחיץ אותי להשחיל אותו בין מכוניות, מפחד להשכיב את המשקל שלו, ועם מרווח גלגלים של רכבת צריך לתת פקודת הטיה קצת יותר מוקדם. מקווה שאתרגל תוך זמן קצר.

אולי ככה אני מרגיש כי אלו תסמינים של קלסטרופוביה מקורונהפוביה כשאי אפשר לצאת לבלות איתו, אולי סתם כי אני בכלל חדש בעולם האופנוענות ולא יודע לפרש נכון את הדברים, אך אני מקווה שהתחושות הן רק מכיוון שעדיין לא הספקנו להכיר לעומק, וכשתגמר כבר הקורונה אני מצפה לגלות שגם לו יש שמחת חיים, גם אם הוא קצת צנוע וביישן.

מתאים עכשיו "וִיסטוּ", עד שאמצא את הנשמה שלו.