"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 5

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2  לפרק 3  לפרק 4

 שוד לעיני כל

בלובי של המלון חיכה לנו גון. הוא היה שחור, צעיר, לבוש יפה, חולצת כפתורים כחולה מגוהצת, ודיבר אנגלית טובה יותר משלנו. לידו היו כמה שוטרים חלק במדים וחלק באזרחי, הוא לקח מאתנו את הדרכונים ובזמן שעיין בהם, אמר "שלושה ישראלים ואישה בלגית". הוא ביקש מאנשיו להצמיד שני שולחנות יחד והושיב אותנו לפי סדר הגיל. "את האיש הזקן תושיבו לידי, אחריו את זה – הצביע על גל – את הגבוה אחריו, והאישה בסוף". זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרה לי הזקן אבל באפריקה גיל ארבעים וחמש נחשב שורד בא בימים. אחרי שהתיישבנו הוא המשיך לבדוק את הדרכונים, אנחנו דיברנו בינינו והוא לפתע דפק על השולחן ואמר "שקט". השתררה דממה, אחרי זה פנה אלי "למה ברחתם מהמלון?" עניתי לו "לא ברחנו, עובדה שחזרנו, לא ידענו שאסור לעזוב". הוא אמר לי "אני יודע איפה הייתם. מה עשיתם שם?" עניתי לו שאנחנו חברת טיולי אופנועים ושבאנו לבדוק את האפשרות להוציא טיולים לשמורה של הגורילות, ביקשתי מגל כרטיס ביקור של החברה והעברתי לגון. המצב לא היה נוח מבחינת גל שרגיל היה לנהל את השיחות וכל פעם שניסה לדבר גון השתיק אותו. הוא לא נתן לאף אחד לדבר חוץ ממני. גון בחן טוב את כרטיס הביקור ואמר "השמורה של הגורילות בידי המורדים, איך הצלחתם לצאת משם?" עניתי לו שלא הגענו לשם אלא עצרנו בבטמבו כשהבנו שהמצב מסוכן מידי. הוא הרים את הקול קצת: "אתה משקר אני יודע שהאישה הזאת היא בעסקי יהלומים, באתם לפה לקנות יהלומים", הייתי רגוע כי הבנתי שגון הוא חוקר קצר רוח שמגלה בשאלות שלו יותר מידע מאשר מהתשובות שיקבל, וגם הבנתי שהוא לא ידע בדיוק איפה היינו כל הזמן. אבל הוא ידע שראשל יהלומנית והיה רק עוד איש אחד באזור שידע את זה, הלבנוני, שבטוח הלשין עלינו, אז צריך להודות בפגישה איתו אבל לא יותר מזה. עניתי לגון: "לא באנו לקנות יהלומים, אבל אם אנחנו כבר מטיילים באזור שידוע ביהלומים שלו אז חשבתי לקנות יהלום כמזכרת מהטיול. אבל בסוף לא קנינו אפילו יהלום אחד אתה מוזמן לחפש עלינו". הייתי בטוח בזולה. היהלומים היו יחד עם האקדח בזולה שבאופנוע, עמוק בתוך פילטר האוויר, אין מצב שהם ימצאו אותם. גון הסתכל לי ישר בעיניים "יש לי מידע שאתם מעורבים בהריגה של שני אנשים". הגבתי ישר, "לא יכול להיות. הגענו מפה ישר לבוטמבו וחוץ מפעם אחת לא יצאנו מהמלון". "לאיפה יצאתם?" – הוא שאל. עניתי לו שהלכנו לראות סוחר יהלומים לבנוני אבל כלום לא יצא מזה "כי אתה יודע, ישראלים וערבים לא מתערבבים טוב", וחוץ מזה היינו כל הזמן במלון ושהוא יכול לבדוק את זה שם. גון שתק קצת ואז אמר: "תוציאו את הארנקים ותשימו על השולחן", הוא אסף אותם והתחיל לבדוק את התוכן. אצל ראשל מצא כרטיסי ביקור שמציגים אותה כעוסקת ביהלומים וכמה כרטיסי אשראי. הוא לא פסח על ספירת המזומן אצל כולנו, לראשל היו בארנק כחמשת אלפים דולר לגל כשמונת אלפים, לעמיר רק חמש מאות ואצלי אלפיים.

כל זה קרה בלובי של המלון ובזמן שגון התעסק עם הארנקים הסתכלתי סביב, למרות השעה המאוחרת היו עוד אנשים בלובי, החבורה הסינית ישבה באותו מקום שישבו לפני יומיים , שני הלבנים שנראו כמו ערבים, שישבו אז רחוק מאתנו ישבו עכשיו שולחן לידנו, הייתה שם טלוויזיה שבצרוף מקרים הראתה סרט שהכרתי על אופנוענים והרפתקאות, "איזי ריידר", ולמרות המצב זה תפס לי את העין. גם גון הציץ מידי פעם לסרט, בסוף הוא אמר, אולי בהשפעת הסרט: "שלושה ישראלים הרפתקנים על אופנועים וסוחרת יהלומים בלגית – אני יכול לקבל את זה, אבל מי שסוחר ביהלומים בקונגו צריך להוציא רישיון בקנשטה" ושאנחנו צרכים לשלם קנס של אלף דולר לאיש אחרת הוא עוצר אותנו ושולח לקנשטה. לעמוד על המקח היה כבר השטח של גל, והוא לחש  לי בעברית "תן לי להוריד לו את המחיר". ולגון הוא אמר, "על מה אנחנו צריכים לשלם קנס? לא קנינו כלום". גון, שמאז שראה שרוב הכסף בארנקו של גל התחיל להתייחס אליו וענה: "תראה, קונגו זה כמו פיל גדול, קנשטה רחוקה וכל אחד רוצה חתיכה מהפיל, אבל גם לנו מגיע משהו". הוא לקח ארבעת אלפים דולר מארנק של גל החזיר לנו את הארנקים, השתיק את גל ואמר לנו "אני משאיר את הדרכונים אצלי, אל תעזבו את המלון". אחרי שהוא ואנשיו הלכו, השתררה אווירת נכאים, הזמנו בירה, וגל סיכם את המצב: "שדדו אותנו, זה היה ממש שוד לעיני כל. מחר על הבוקר נברח מפה עם או בלי הדרכונים". אני בהחלט הסכמתי אבל ראשל הודיעה לנו בצורה חד משמעית שהיא לא רואה את עצמה קשורה אלינו יותר ואם אנחנו רוצים לחזור אין לה שום בעיה עם זה אבל היא נשארת פה ולא חוזרת בלי היהלום שלה. גל אמר לה שהיא לוקחת סיכון גדול בלהיות  לבד במקום כזה, אבל היא ענתה שהיא תסתדר יותר טוב בלעדינו וגם שהיא לא מתכוונת להחזיר לגל את הכסף ששלם לגון כי מבחינתה מרגע שברחנו מבוטמבו למרות רצונה ההסכם בינינו בטל.

הייתה הרגשה כבדה. לאף אחד לא היה כוח להתווכח איתה. חזרנו לחדר הרוסים מעייפות. כולם נרדמו רק עמיר ששכב בשק שינה על הרצפה נשאר ער. מה אמרתי? לא אמרתי שבחורות זה רק צרות?!

מוקדם בבוקר קמתי ראשון  כי כאבה לי הכתף מהמכות על הגשר, בקושי ישנתי כמה שעות. הערתי את גל, ראשל לא רצתה לקום  ועמיר ישן כמו אבן. גל ואני יצאנו החוצה לבדוק את האפשרות להסתלק משם.

בחוץ היה אפור וירד גשם שוטף ממש מבול, אמרנו אם צריך לנסוע בגשם, נסע. אבל במרפסת של הלובי ראינו את אחד מאנשיו של גון יושב במקום שצופה על החדר שלנו ועל האופנועים שחנו לידו. נכנסנו ללובי והזמנו קפה. שני הלבנים מאתמול בלילה היו גם שם כאילו שהם אף פעם לא ישנים והם תמיד בלובי, הם נדו לנו בברכה ואחד מהם בא לדבר איתנו, הוא בירך אותנו בבוקר טוב ושאל "איך הסרט על האופנועים ששמתי אתמול בווידיאו? ראיתי אתכם וחשבתי שזה מתאים". לא הייתה ברירה והזמנו אותו לשבת. הוא היה בחור מוצק, עם חזה רחב כמו חבית, לבוש מכנסי ספארי וחולצת כפתורים, כמעט בגובה שלי עם עיניים בהירות. הוא דיבר אנגלית עם מבטא ערבי כבד, והיה מאוד מקסים ומצחיק עם המון בטחון עצמי, אחד כזה שבטוח שכולם אוהבים אותו. שמו מסעוד ומסתבר שהוא מהנדס מים מצרי והוא וחבר שלו עובדים בשביל הממשלה המצרית. עושים מחקר על איזה צמח פולש מברזיל שמזהם את הנילוס, מהמקורות עד לקהיר. אנחנו אמרנו שאנחנו בענייני טיולי אופנועים וכאלה. הוא סיפר לנו שהם תקועים במלון כבר שבוע וגם הם צריכים להגיע לצד השני של הנהר אבל אי אפשר לעבור וכל הכבוד לנו שעברנו ואיך זה בצד השני. אמרנו "כמו בעזה, רק שמדברים בצרפתית" והוא צחק עמוק מהבטן. הזמנו גם את החבר שלו להצטרף אלינו. הנ"ל היה בחור גבוה, רזה ושחום דיבר אנגלית טוב כמעט ללא מבטא, לבוש מותגים של יאפים, ושמו אחמד. אמרנו להם שאנחנו ישראלים, הם אמרו שהם יודעים, אי אפשר להתעלם מהצעקות שלנו בעברית מקצה אחד של הלובי למשנהו. אחמד מדבר עברית. הוא למד שלוש שנים במחלקה השמית באוניברסיטה בקהיר. העברית שלו הייתה מצחיקה, דקדוק נכון אבל מילים שכבר לא משתמשים בהם בעברית יום יומית. הוא אמר לנו שגם אמהרית היא שפה שמית וגם בסוואהלית וגם באמהרית אפשר לשמוע מלים משותפות לערבית ועברית. שאלתי אותו למה בחר ללמוד עברית הוא אמר כי יחסית זה היה יותר קל ללמוד שפות שמיות. לאחמד יש כישרון לשפות הוא מדבר חוץ מערבית גם אנגלית, צרפתית, עברית, סווהילית ואמהרית. הוא סיפר לנו שאת לימודי האוניברסיטה הוא מימן בעבודה של להחנות מכוניות של תיירים בבתי מלון וככה גם יצא לו לתרגל את השפות.

גם מסעוד הלבבי והשמח ידע כמה מילים בעברית. מסעוד שירת בזמנו בסיני ולמד קצת עברית מהבדואים. הוא עזב את הצבא בדרגת מייג'ור ועכשיו עובד בשמירה על מקורות הנילוס "שזה הדבר הכי חשוב למצרים". סיפרתי למייג'ור כמה בדיחות על בדואים, הוא סיפר כמה בדיחות על יהודים, וכולנו צחקנו. ישבנו איתם קצת אמרנו נתראה אחר כך וחזרנו לחדר. הם מצאו חן בעיני. שיתוף הפעולה האמתי בין יהודים וערבים התחיל בשכונות של דרום תל אביב ויפו; סחר במכוניות גנובות, סחר בסמים וכמובן כולנו שמענו את אום אל כולתום בבית.

גל פחות התלהב מהם. "מה הם חושבים שאני איזה אהבל? מקורות הנילוס זה באוגנדה בצד השני של הרי הרוזמרי. כל המים מהצד הזה הולכים לנהר הקונגו, אז מה באמת הם עושים פה? חוץ מזה אחמד מבין עברית כך שיש מצב שהם יודעים עלינו הכל כי אתמול דיברנו לידם חופשי בעברית. תזהר מהערבים האלה". אני אמרתי  "מה יש לנו להיזהר? דווקא במצב הזה כשיש סיכוי להסתבכות עם גון קצין ההגירה – טוב שיהיה לנו בני ברית פה בסוף העולם".

כשחזרנו לחדר  מצאנו את ראשל ועמיר בעיצמו של ויכוח. ראשל רצתה לחזור לבוטמבו על מנת לפגוש את הלבנוני ועמיר ניסה לשכנע אותה לא לעשות את זה. כשנכנסנו לחדר היא פנתה אלינו בלגלוג "נו, אלופי אפריקה, מתארגנים לבריחה?" וגל ענה לה " בואי נהיה רציניים, בכל זאת השארנו כמה גופות מאחור, צריך לקחת החלטה, אי אפשר להבריז מפה עכשיו כי יש בלש של גון שמשגיח עלינו". ראשל שהתיישבה בינתיים ליד השידה והתחילה להתאפר אמרה "אני כבר את החלטות שלי לקחתי ולא צרך לפחד מגון. כל מה שמעניין אותו זה כסף. מה עם ג'יימס? – היא שאלה את גל – ניסית ליצור איתו קשר?" גל ענה "אין קליטה אבל אולי על גבעה יותר קרוב לגשר תהיה תקשורת", אז סיכמנו שאחרי ארוחת הבוקר גל ייצא עם עמיר על אופנוע אחד לכיוון הגשר, גם בשביל ליצור קשר עם ג'ימס וגם בשביל להרגיל את השוטרים הקונגולזים ליציאה וחזרה שלנו למלון. אופנוע אחד מוריד את החששות לבריחה ואנחנו אמרנו שמקסימום נברח בלילה שלושתנו על אופנוע אחד. ראשל בינתיים גמרה להתלבש בחליפת העסקים שבה ראינו אותה לראשונה רק שהיא קיפלה את השמלה באזור המותן, חושפת את הרגלים, ונראתה כוסית על. עמיר אמר לראשל "אני יכול להרכיב שלושה מאחור, אל תישארי פה לבד" והיא ענתה לו "אני בלי היהלום שלי – לא חוזרת".