"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 8 (אחרון)

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2  לפרק 3  לפרק 4  לפרק 5  לפרק 6  לפרק 7

צוחק מי שצוחק אחרון

המשכנו על האופנועים בשביל הצר, התחיל אור יום  ודי קרוב לעיירה קצת לפני הנהר, גל שהוביל נעצר. את השביל חסם עץ שנפל, ירדנו כולנו מהאופנועים להזיז אותו ואז, בשניות, קפצו עלינו מבין השיחים חבורה של גברים שחורים עם קלאצ'ים מכוונים ישר אלינו והקיפו אותנו. כל אחד מאתנו הגיב בצורה אחרת: אני לא זזתי והמייג'ור ועמיר כיונו את הנשק שלהם אל הגברים חזרה. ביניהם היה ג'וזף העוזר של הגנרל קי, הוא לא כיוון אלינו נשק, הקלאץ' שלו היה תלוי על הכתף, והוא אמר לגל "תירגעו, הגנרל שולח לכם את ברכתו, אתם הישראלים באמת משהו, הרגתם את הלבנוני וכל אנשיו, איפה היהלומים?" היה רגע של מתח, גל לא ענה והם שמונה גברים מכוונים אלינו את הנשק, עמיר מכוון חזרה עם הקלאץ' והמייג'ור מחזיק את האקדח מכוון ישר לראש של ג'וזף, ששאל את גל "מי זה?" מצביע על המייג'ור. גל ענה לו "אחד משלנו". המייג'ור אמר לג'וזף בקור רוח בצרפתית, "בוקר טוב גם לך מסיה", ולגל הוא אמר "הסיכויים נגדנו – הוא השתמש במילה הצ'אנס – לא נצא מזה כולנו בחיים, תן לו מה שהוא רוצה". ג'וזף המשיך לדבר ישירות עם גל: "מה עם העסקה שסיכמנו? הגנרל לא רוצה להאמין שתבגדו בו". גל ענה שהעסקה בתוקף והיהלומים של הלבנוני לא קשורים וזה יותר עניין אישי. ג'וזף החזיר לו בטון יותר תוקפני "היהלומים שייכים לאפריקה ולאפריקאים. אם אתה רוצה אותם שלח את הנשק שהבטחת". לפתע ראשל קפצה, נגשה אלי הוציאה את השקית עם היהלומים מהכיס של המעיל ואמרה: "די, מספיק עם שפיכות הדמים הזאת! כמה אנשים ימותו בשביל היהלומים האלה?" והיא אמרה לג'וזף: "קח את היהלומים ותן לנו ללכת", גל שתק ואנחנו לא זזנו. ג'וזף לקח את השקית ואמר לגל "אני מצרף אותם לתיבה שאצל הגנרל. תשלח את הנשק – וכל התיבה שלך". הוא סימן לאנשיו להוריד את הנשק, והם נסוגו לתוך היער.

כל הקטע עם המורדים לא לקח יותר מעשר דקות. היה קשה לעכל את מה שקרה ושמתי לב שרועדות לי הרגליים. גל התאושש ראשון ופתח בעימות עם ראשל: "מי את חושבת שאת, מאיפה החוצפה שלך להחליט בשבילנו?" היא מצידה החזירה לו "סחר בנשק? אתה עובד בשבילי וסוחר בנשק מאחורי הגב?! אל תעז לדבר איתי, מתחילת המסע רק סיבכת אותי בצרות". הוא מהר מאוד עבר לקללות כמו זונה בוגדנית וכאלה, היא הגיבה, ועמיר ניסה להרגיע את הרוחות. המייג'ור לא התערב בריב שלנו אבל כשזה כמעט עבר מעימות מילולי לפיזי כשראשל מנסה לתקוף את גל ועמיר עומד באמצע, הוא עצר את הכול כשהוא מניח ידיים על הכתפיים של ראשל וגל. "די מספיק אנחנו במקום מסוכן, חייבים לזוז".

עלינו על האופנועים והמשכנו. שוב פעם הגענו מובסים ונרדפים לנהר. כשעצרנו במעגן של הסירות, המייג'ור אמר לנו "כאן דרכנו נפרדות, אני לוקח סירה חזרה לבני", הוא רצה לחזור ולסגור קצוות, הציוד שלו ושל אחמד במלון וגם המכונית. היה לו דרכון דיפלומטי והוא לא חשש מגון קצין ההגירה. נפרדנו ממנו בלחיצות יד וחיבוקים. הוא חיבק את עמיר חיבוק דובים, לחץ יד לראשל, ולגל הוא אמר: "אני מבין שאתם מצטערים על היהלומים, אבל לפחות נשארתם כולכם בחיים. לא היה לכם מזל הפעם. לא הכול תלוי בנו, צריך גם קצת מזל". הוא בירך אותי בערבית "מע סלמה יא-חביבי" ואני עניתי לו "שהאלוהים יהיה איתך". באור היום המייג'ור נראה עייף עם סימנים כחולים מסביב לעיניים, הוא כבר לא צחק כל הזמן, כאילו שאחרי שהשיג את מטרתו נגמרה האנרגיה שהניעה אותו. הוא ישב בסירת משוטים שלקחה אותו מעבר לנהר ונראה די שפוף ולא הסתכל לאחור. גם גל וגם המייג'ור נראו מדוכדכים: האחד על שלא קיבל מה שרצה והשני כי קיבל את מה שרצה, מה שאולי מוכיח שבסופו של דבר ההבדל בין הצלחה או אי הצלחה הוא לא כל כך גדול, תמיד נהיה לא מרוצים.

השגנו סירת מנוע גדולה, העמסנו את האופנועים, אבל הפעם עלינו לכיוון אוגנדה. עלינו במעלה הנהר הכי רחוק שאפשר, עברנו לאופנועים, ונסענו לאורך הגדה בשביל צר בתוך שיחי סוף. די מפחיד לנסוע בשבילים האלה כי יש עקבות של היפו ופילים. חצינו את הגבול לאוגנדה, עלינו על כביש אספלט והגענו לקמפלה לפנות ערב. גל היה עצבני, רכב כל הדרך כמו מטורף, ועל מנת להישאר כקבוצה גרם לי לקחת סיכונים מטופשים ברכיבה. כשעצרנו למלא דלק אמרתי לו: "או שתאט או שתמשיך לבד" והוא נסע לכוון ההוסטל שבו תמיד התאכסנו לסדר לנו חדר. עמיר ואני המשכנו למלון של ראשל, שם היא השאירה מזוודה עם רוב בגדיה. למרות המריבה היה לנו קשה להיפרד. בכניסה למלון היא החזירה לנו את מעיל האופנועים והקסדה, לקחנו לה את התרמיל והתיק לתוך הלובי של הילטון, שם כבר היא הייתה אחרת, מאופקת ורשמית, הליידי שחוזרת ממסע סאפארי עם המלווים שלה. לא עוד ראשל עם העיניים הבורקות שרקדה עם המייג'ור לפני יציאה לקרב. קבענו שמחר ניצור קשר על מנת לסגור עניינים, חיבוק קל ונפרדנו.

בבוקר לקחנו את ראשל לשדה התעופה, היה לה את הפספורט השני, הישראלי, ואנחנו אחרי שהשארנו את הדרכונים שלנו בקונגו, היינו צריכים לחכות לתעודות מסע מהנציג הישראלי בקמפלה. כולנו היינו שקטים ועדיין המומים מהחוויות שעברנו. ראשל שוב הייתה לבושה באלגנטיות, ישבנו באותו שולחן שפגשנו אותה. היא הייתה  מאוד מאופקת ועיניינית. "בואו ונסגור חשבון. אני אשלם לכם את מה שסוכם, החזרתם אותי בשלום". היא מסרה לגל שבעת אלפים וחמש מאות דולר שארית התשלום עבור המסע, גם הוסיפה אלף, חלקה בתשלום השוחד לגון קצין ההגירה בבני, מרחק שנות אור מאתנו. גל בלע את גאוותו וקיבל את הכסף בפנים חתומות. ראשל הוסיפה: "אני לא יודעת אם הייתם ברכה או קללה אבל אני לא רוצה להיות בקשר אתכם. אנחנו לעולם לא נפגש יותר. למעשה מעולם לא נפגשנו". עמיר ענה לה בקול נמוך "מה שהיה באפריקה נשאר באפריקה". אין ספק, היא בהחלט רצתה לנתק איתנו את הקשר, סגרה את הדלת לגמרי. בטרמינל היא הרשתה לעצמה רק ללחוץ לנו את היד, היו עוד ישראלים בסביבה. היא ביקשה מעמיר ללוות אותה, עצרה לרגע בדיוטי פרי, לחצה לו שוב את היד ונעלמה ביציאת הממריאים.

וככה נעלמה ראשל מחיינו באותו מקום שפגשנו אותה לפני פחות משבוע. אנחנו נשארנו שם די מבואסים ומשום מה הייתה לי הרגשה שהיא יצאה מרוצה למרות שלא השיגה את עסקת חייה, אולי החוויה הייתה שווה. זכרתי גם שאז כשהוצאנו את היהלומים מהכספת היא הכניסה משהו לכיס, אז אולי היא כן הצליחה להשיג את היהלום שלה. אנחנו בכול אופן נשארנו עם כמה יהלומים קטנים, שחילקנו בינינו (היהלומים שקנינו מהכורים מעבר לגשר ואלה שקיבלנו מהגנרל קי), ומספיק כסף מזומן לתשלום הבא לבנק.

אבל אחרי זמן קצר החבורה התפרקה. לא הצלחנו להוציא עוד טיולים, והבנק לקח לנו את האופנועים. הייתה טעות העניין של טיולי אופנועים. היה עדיף לעשות כמו כולם טיולי ג'יפים משפחתיים, ובכלל בסופו של דבר אולי עדיף להיות כמו כולם.

גל שיצר קשרים עם חבורת הסינים שפגשנו במלון בקונגו, הקים חברה שמתמחה בהקמת אנטנות סלולריות במקומות בעייתים שאף חברה לא מצליחה לעבוד. הוא הצליח כי ידע את השיטה האפריקאית, היה בכול חור מסוכן באפריקה ותקופה מסוימת עשה ערימות של כסף. אחרי זה עבר לדברים אחרים ועד היום הוא מסתובב באפריקה על אופנוע ומחפש הזדמנויות.

עמיר שהדבר האחרון שראשל אמרה לו בדיוטי פרי היה "תתרחק מגל, אין לו גבולות והוא יסבך אותך", חזר לארץ. חיפש, מצא והתחתן עם תואמת ראשל, עובד מבוקר עד ערב בהפעלת ציוד מכני כבד וחוץ מהאופנוע שזרוק בחצר האחורית של הבית אין זכר לימי תהילתו הקודמים.

גנרל קי וחבורתו סולקו מבטמבו חזרה לג'ונגל על ידי צבא קונגו וכוחות האו"ם. הקשר איתם נותק ואיתו גם התקווה לקבל את היהלומים שלנו חזרה בדרך זו או אחרת. עם ג'יימס נער הכנסיה אנחנו בקשר עד עכשיו. לא מזמן גל שלח לו קצת כסף, וגם שלחנו לכומר חבילה של מוצרי קודש, צלבים מים קדושים וכו', בהנחה שאולי זה יותר חשוב לו מכסף.

ואני? למרות הכול די חיבבתי את ראשל. היא הייתה הפנטזיה של כל גבר: חכמה, יפה ואמיצה, אבל זה יכול להחזיק מעמד רק לזמן קצר. היא לא הייתה אמיתית ולאורך זמן אין חיה כזאת. אתה מתחתן עם אמאזונה לוחמת וגומר עם פולניה טורדנית. וגם, זה לא שהיא הייתה כל כך מוצלחת כמו שהיה לה מזל להיוולד למשפחה עשירה, לקבל חינוך מעולה ולקבל אחלה הכשרה שבעולם בצבא. אבל כל אחד והגורל שלו.