דבר המייסד: סיפור אישי בתשע מערכות / רם לנדס

תמונות: רונן טופלברג / בתמונה: רם לנדס על ה-GSX600F וטל"ש על הדוקאטי "מייק היילווד רפליקה" הנדיר, בראשית ימי מוטו

מערכה ראשונה

אוקטובר 1987. ריחות כבדים של סוף הקיץ מטשטשים את האוויר. טל שביט מחנה את האופנוע בכניסה לבית קטן בקריית אונו, מזמין את עצמו פנימה, נכנס ולוחץ את ידי. באותם ימים, בביצה הזעירה של עיתונות הרכב, מדובר היה בפגישה שהסיכוי שלה להתרחש – שלא לומר להצליח, היה דומה לפגישת פיוס בין עופרה חזה לירדנה ארזי. בין חברי לה פמיליה לפורום השדים האדומים. בין ג׳ודי ניר מוזס לשרה נתניהו… הבנתם.
טל היה אז בוחן האופנועים של ירחון אוטו ואני הייתי בוחן הרכב של מגזין טורבו. שני מחנות ונהר של בנזין רותח זורם ביניהם. ופתאום יוזמה בלתי צפויה וגשר אוהב ויציב על שם טל שביט.

מערכה שנייה

דצמבר 1987. חורף, קר. מערכת מוטו, מגזין האופנועים הראשון בישראל שזה עתה נרשם ברשם החברות, מתמקמת בשניים וחצי חדרים בדירת קרקע במרכז תל אביב. שלושה מייסדים (יורם, רפי ואני) יושבים המומים מהאומץ של עצמם. המייסד הרביעי, טל שביט, כבר טורח ועסוק עד מעל הראש: הוא בוחר פונטים לכתבות העתידיות, מתלבט ומשווה בין גדלים של כותרות לכותרות משנה, סוגר משהו עם מישהו שדובר איטלקית, מתדרך את טופלברג הצלם, משכנע את קצינת הקישור של התותחנים שחייבים לדחות לו את המילואים, וכל זה בשעה הראשונה של היום הראשון.

מערכה שלישית

פברואר 1988. יום שמש חורפי. מבחן הדרכים הראשון, וטל מחליט שהולכים בגדול: סוזוקי GSX1100R נגד ימאהה FZR1000. לימאהה אין בכלל יבואן בארץ, ואבניר לא מייבאים את ה-1100 לישראל. לדעתם אין כאן שוק לאופנועים גדולים. מבחן בין שתי פנטזיות שקשה לממש נראה כמו פתיחה ראויה לירחון המתגבש כנגד כל הסיכויים. שני צדיקים מעמידים לרשותנו אופנועים פרטיים, ולהם רק בקשה אחת: שנבטיח שאף שוטר לא ישווה בטעות בין מה שכתוב ברשיון לבין מספר השילדה האמיתי.
בכביש העולה מעמק האלה בואכה ירושלים, הרוכב של הימאהה מפספס פניה הדוקה ימינה. את שאר הדרך אל בירת הנצח הוא עושה בתוך אמבולנס. היינו צעירים ושמנו זין (בטעות) על כל איתות של אזהרה.

מערכה רביעית

טל ואני מתחרים, הוא באופנוע אני במכונית, סדום ערד, עין יהב חצבה, בית אורן דמון, אחר כך מתחלפים; אני באופנוע והוא במכונית. עין זיון, מסעדה, אשתאול צובה, מצפה רמון צומת ציחור… אני לומד ממנו לרכוב, הוא לומד לנהוג. איזה כיף… מזל שמישהו צריך לעשות את העבודה הזאת…..

מערכה חמישית

מנהל הבנק מתקשר. יורם (המנכ״ל) מכנס ישיבה ומציג אקסלים מלאים בקווים אדומים. יש למוטו הרבה קוראים ומנויים, אבל בישראל של אותם ימים ישנם רק שניים וחצי יבואני אופנועים. אין מספיק פרסומות, העיתון מפסיד בגדול. המסקנה המתבקשת היא שחייבים לסגור.
טל מודיע שאין מצב. הוא לא מוותר על החלום. הוא ילחם כמו אריה, הוא יעשה את כל מה שצריך ואפשר, וגם את מה שנדמה לנו שאי אפשר, כדי לשמור על העיתון. מוטו והרכיבה על אופנוע הם החיים שלו.
תמורת שקל אחד אני מעביר לטל שביט את כל המניות והזכויות שלי במוטו, ״מגזין מהחומר הנכון״, ופורש לי לעיסוקים אחרים.

מערכה שישית

מוטו מתבגר. אפשר לזהות שהירחון משתפר במהירות. כותבים ורוכבים מקצועיים מצטרפים, ועכשיו כבר יש למוטו צוות ברמה בינלאומית וקהל קוראים נאמן. גם שוק האופנועים המקומי מתחיל לפרוח: ימאהה פותחת סוכנות בישראל, קוואסאקי מגיעים, דוקאטי, הארלי דיווידסון,אבל גם הטלפונים מהבנק ממשיכים להגיע. מסתבר שבשוק הישראלי אין התכנות כלכלית למגזין אופנועים עצמאי, מודפס ואיכותי, שאינו חלק ממערך גדול יותר של מגזינים.
טל שביט מתעקש לא לוותר. הוא נוקט בצעד קיצוני בשביל לכסות את החובות של העיתון והמשפחה סובלת. עוד גיליון איכותי ועוד מבחן דרכים מקצועי ועוד קצת זמן חולף, והוא מאבד גם את הבעלות על המגזין שלו.

מערכה שביעית

כמי שבגיל 28 כבר סיים קריירה מוצלחת של סגן אלוף בתותחנים, יש לטל יכולת מרשימה להתאושש. אנחנו כמעט כבר לא נפגשים, אבל ברור לי שהוא יודע לזהות התפתחות טכנולגית וטרנדים חדשים. טל מעביר את מרכז הפעילות שלו לאינטרנט, הוא מוביל מחאה נגד תעריפי הביטוח לאופנועים, משדר בטלוויזיה, עומד בראש התאחדות הספורט המוטורי, שופט במירוצים, זוכה בפרס על מפעל חיים מטעם עירית תל אביב, ממשיך לכתוב במקצועיות ובירידה מדהימה לפרטים בכל מקום אפשרי ומקים את דו״גרי אתר מיוחד לאופנועים שאמור היה להיבנות כמראה שלו ובלי בולשיט. טל ממשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לרכוב, לכתוב, לשדר, ובאופן כללי להשפיע באופן קיצוני על התרבות והבטיחות של הרכיבה על כלי רכב דו גלגליים.

מערכה שמינית

2 במרץ 2011, כביש 4 סמוך למחלף מורשה. רכב פורץ משולי הדרך אל תוך מסלול הנסיעה והורג את טל שביט.

מערכה תשיעית

קיבוץ מעברות, אלפי רוכבים בשיירות מרהיבות של כלי רכב דו גלגליים, מחזה שאין לו תקדים בישראל ושלא חזר מאז, מגיעים לחלוק כבוד אחרון לטל שביט. בחורשה שמצלה ומלטפת את הקברים אני מסתכל על הרוכבים. לפני עשרים ושלוש שנים חלק מהם בכלל עוד לא נולד לחיים, אני בטוח שרובם אינו מכיר את כל הפרטים, אבל הם הגיעו לכאן כי הם יודעים. הם יודעים שאבד אדם יחיד ומיוחד. מנהיג, בעל חזון, לוחם חסר פשרות, אופנוען שהקדיש את כל כולו בשביל לקדם את דרך החיים שבה האמין. הלוואי והיו לנו עוד הרבה טל שביטים בכל שאר התחומים בחיים.