דג לשבת: דוקאטי 900SS – רפליקת האנדורנס

דוקאטי

מרוצי האופנועים של שנות ה-70 עשו לדוקאטי שמח על הלב.  ביד היה להם את 750SS שהוכיח את עצמו היטב ועל השולחן כבר הניח טאליוני את הדגם המשופר  900SS שעתיד להביא להם תהילת עולם לאחר שבכסא תתיישב האגדה שצבעיה מסרבים לדהות – מייק היילווד. אגף המכירות עלץ גם הוא כשהשוק קיבל את גרסת הכביש שנקראה 'דארמה'.

ה-900SS ששרף מסלולים תוכנן ע"י פאביו טאליוני שהיה אחראי לשלדה ולמנוע. המנוע קיבל את השם: BEVEL TWIN כשגלי הזיזים בראשים מקבלים הפעלה מגל אנכי שעלה מהתיבה התחתונה, הקרבורטורים של דלאורטו פערו לועות רחבים של 40 מ"מ, השסתומים רקדו כמובן לפי חליל הדזמו, המצמד היה בלתי אפשרי, וגאומטריית ההיגוי – נוראית. לומר שיש לכידון צידוד כלשהו יהיה שקר גס. ההומוגניות והזרימה הגיעו רק בסל"ד גבוה. הדוקאטי הזה משדר עצבות מה בסרק, ודיכאון דפרסיבי בתנועה עירונית.

את גרסת המסלול, הכנה ועיצוב, קיבלה סדנת NCR .NCR נקראת על שם נפוטי קראצ'י וריזי ולאורכו של עשור ה-70 הם קיבלו מדוקאטי את המנדט להכין להם את האופנועים למרוצים. דגם ה-900 נטל חלק בשתי סדרות מרוץ: GP ואנדורנס, כשדגם ה-GP הגיע עם פיירינג מלא וגרסת הסיבולת – חשופה. הרסטורטורים מחפשים ואוהבים לשפץ את גרסת ההיילווד-רפליקה משנת 1978 כי היא היתה האחרונה שלו. מייק חזר לאחר 11 שנות פרישה וקיבל את ה-900 הזה, על זנבו שורטטה הספרה 12 שהפכה לאלמותית, והוא נצבע בטריקולור לא בגלל הדגל האיטלקי כי אם בשל חסות שמני קסטרול.

לידו על הגריד חרחרו בבוז רביעיות צילינדרים יפנים חדשים והמנוע של טאליוני עם שני הגלילים המוטים אנכית זה לזה הביט מבוהל לצדדים. היה זה עולם חדש ומוזר שהוא לא הכיר. לגודל הבושה ליפפו החבר'ה מ-NCR והצמידו לאגזוז שלו סופית עם מסקנטייפ כי החנאנות היפנים האנינים התלוננו שהוא יורק עליהם גיצים. קצת אחר כך הם ראו שוב את סופית הגיצים הזו על האספלט כשמייק, שסיים לפני כולם, התהפך עם האופנוע על קו הסיום של האי מאן. המנוע היה שחוט וגמור, יבש משמן, וגל הארכובה כבר היה חציו בחוץ לאחר שבקע ופילס לעצמו נתיב במכסה האלומיניום. שבוע אחר כך עשה להם אדון היילווד שואו חוזר והביס אותם במלורי פארק בבריטניה. אחר כך פרש, אבל מכבשי המתכת באיטליה כבר עבדו במלוא הקיטור וניפקו לכביש הציבורי במרץ את גרסת ההיילווד שנמכרה עד 1985.

לגרסת האנדורנס שתוכננה להקיף מסלול במשך 24 שעות רצופות תכננו אנשי NCR מיכל דלק ענק של 24 ליטר ויכולת לבחור אותו מאלומיניום או מפיברגלס. ב-1980 זכה מנוע הבוול-טווין האחרון במרוץ אנדורנס 24 שעות בברצלונה כשעל גבו מתחלפים חוזה מלול ואלחנדרו טג'דו, ומשם נסע לחניית עולמים בכותל המזרח של התהילה.

גרסת הכביש של מכונות המסלול הטהורות הללו היתה ספורט-טורינג, קראו לה 'דארמה', ועכשיו בבקשה תכירו את אריק ליכטמן.

אריק

נפסח על תולדות חייו המוקדמות של אריק, נתעלם מכל הסוזוקים והקאוואסאקים שעברו תחתיו ונעלמו באופק, ונתחיל בדוקאטי שהוא קנה לפני 8 שנים כשמישהו אמר לו: "סע ליקנעם, עומד שם דארמה 78' חדש לגמרי במחסן של גנן". אריק נסע איפוא ליקנעם וחיפש גנן.

קנה והתוודע לדוקאטי ולבעיותיו: לקלאץ' שדורש שרירי עשת, לוויברציות שמרקידות ומצלצלות את הכסף הקטן בכיסים, לביצים שרותחות מהחום שעולה מהר הגעש שלמטה, לוויתורים על נסיעה בעיר כדי לשמור על שפיות. במוסך של לינקסים הוא פגש את נעם חצור שהחליף לו את כבל המצמד המקורי לכבל ברקס של ווספה.

התחיל לקרוא היסטוריה. הבין את ה-DNA הדוקאטיוני: "חושבים מרוצים – מעתיקים לכביש". מיצה את הדארמה ורצה אופנוע מרוץ קלאסי. בא לנעם חצור ואמר לו: "נהפוך את הדארמה לגרסת המרוץ". נעם מחה נמרצות: "פשע! חבל עליו. תן לי צ'אנס ואני אמצא לך משהו כלבבך". אריק בעצבים: "מה צ'אנס… אני רוצה עכשיו!" חצור בתגובה: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר… לך הביתה ותחזור כשתצא לפנסיה. תביא איתך הון קטן, ונתחיל".

עברו שנתיים והתגלה מטמון אצל אלמנה. 900SS. מכר את הדארמה ב-17 אלף וקנה ב-17 אלף. אחר כך באו עוד שנתיים של ליקוטי אי-ביי. שנה שלמה עבדו הוא ונעם לבנות את הכלי מחדש. רק לשחזר את מערכת החשמל השרופה לקח לנעם כמעט שנה (מערכת החשמל אמנם גרמנית של בוש, אבל דוקאטי לא סיפרו להם שהחוטים יעברו בתוך השמן הרותח והחיפוי לא תוכנן בהתאם…)

אריק הוא מעצב ויש לו ראיה אמנותית משהו. מראש פסל את גרסת ההיילווד. לא התאים לו שהפיירינג מסתיר את המנוע, מעצבים שונאים שמסתירים להם אלמנטים יפים. כל הקלילות והאלגנטיות שהעניקו המנוע הצר והשלדה המינימליסטית הלכו לאיבוד מעבר למסך הפיירינג. ככה אי אפשר.

הדוקאטי ואריק

נבחרה הגרסה המקוצצת של הסיבולת. מינימליסטית יותר כדי לקצץ עודפי שומן משקליים. לגרסת ה-GP יש 2 אגזוזים ולאנדורנס אחד, 'קונטי'. מיכל הדלק מאלומיניום עבר שיחזור כמו של פרסקו בכנסיה איטלקית: במשך שנה תיקנו את המיכל וחיסלו את נביעות הדלק האינסופיות מהאלומיניום המתפורר עד שאטמו אותו לחלוטין. רק אחר כך הרשו לעצמם לצבוע אותו.

היצירה הישראלית הזו מתגלגלת עם רשיון וביטוח וחוקית למהדרין. עצמותיה וגידיה הם שלדה מודל 1979 מפלדת כרום-מוליבדן, ליבה הוא מנוע מודל 1981 עם סטרטר חשמלי, גלגלי אלומיניום "18 נעולים בצמיגי מצלר במידות 100 מ"מ קדמי ו-110 אחורי (במירוצים השתמשו בגלגלי מגנזיום של קמפניולו, ויש אפילו יפני אחד שמייצר רפליקות בעבודת-יד אבל אריק עדיין לא יכול להרשות לעצמו להיפרד מ-6,000 דולר, לפני הובלה, מכס, מס קניה ומע"מ…) שלושה ברקסים מקוריים ברמבו F08 (קליפר בוכנה אחת) וצינורות פלדה שזורה לועסים דיסקים צפים מחוררים ומודרניים בקוטר 280 מ"מ שמשוגע לעניין מייצר בגרמניה, מזלג ובולמים קדמיים מקוריים של מרזוקי עם פרסת הקשחה במרכז, בולמים אחוריים של אוהלינס (האצילות מחייבת) המיוצרים במפרט מיוחד עבור האופנוע הזה, סעפת פליטה מקורית 2-1 של קונטי, מצבר יואסה, מערכת חשמל בוש, קלאץ' הידראולי שמיוצר בעבודת-יד על ידי משוגע לעניין בניו זילנד ומקלה מאד על חציית הנהרות האורבניים, פיירינג יחידת כסא-זנב וכנפיים מפיברגלס.

כך נבנתה רפליקת הבוול-טווין האחרון שניצח מרוצים עבור דוקאטי. לקחנו אותה למתחם התחנה בגבול יפו וצילמנו אותה על אדני הרכבת הטורקיים הישנים ובין בתי הטמפלרים. יש קו טמיר שנושק ומחבר בין אלה לזה. נראה לנו שמתאים להם ביחד. שניהם נגעו בתהילת עולם שעברה וחלפה.

צילום: אסף רחמים