דג לשבת: הראיון המצויר שהגיע אחרי 107 שנים

איך ההרגשה לרכב על אופנוע 140 קמ"ש על מסלול מעגלי, חלקלק, בלתי אחיד, בנוי מעץ אורן לא מהוקצע דיו, שלוחותיו הונחו זה לצד זה בהתאמה מבנית לקויה משהו?

ועכשיו נוסיף לרשימה גם את הנתונים הבאים: אין מעצורים, אין מתלים, המנוע הוא וי-טווין והשנה היא 1911. אני לא בטוח כמה מאיתנו היו מגיעים למהירות המבוקשת – 90 מייל לשעה – בהסתמך על היצע ההטבות המפוקפק דלעיל במסגרת הקפות איצטדיוניות אינסופיות כמעט, למשך שעה שלמה.

בפברואר שנה זו, 1911, כבר היה ז'ק דה-רוזיה אופנוען תחרותי מקצועני מספיק זמן כדי לשקול בחיוב את ההצעה לעלות בתור רוכב המפעל עם אופנוע "אינדיאן" על מסלול פלאיה-דל-ריי בקליפורניה, להקיף אותו במשך שעה ולחלץ מהמנוע כל גרם אנרגיה כדי לשבור שיא מסלול. הוא היה מנוסה, מאחוריו היו נצחונות רבים על האינדיאן הן במרוצי האי מאן והן במסלול ברוקלנדס שבאנגליה.

הוא כמובן שבר את השיא באותו יום, ולא רק זה אלא המשיך להקיף ולהקיף את האיצטדיון באמוק עד שבעצם כמעט ונקבע במקום שיא חדש ל-160 ק"מ ברצף. תיכף נבין גם למה זה קרה, הוא מספר על כך בראיון שנערך עימו לאחר המרוץ.

אבל לא על זה באתי לספר. שיאים כאלה ואחרים נשברו אי אז בשחר ההיסטוריה בדיוק כמו היום. האנקדוטה שמצאתי ברשת היתה של איש בשם מרטין סקוואיירס שקרא את הראיון שנערך עם דה-רוזיה במגזין "סייקליסט" ב-14.3.1911, חודש ושבוע לאחר הרכיבה שהיתה ב-7.2.1911, והחליט פתאום שבא לו לצייר את הראיון ההוא. הוא לקח את התשובות של הרוכב, אייר אותן, והפך את הראיון הכתוב לראיון מאוייר.

מעבר לתיעוד ההיסטורי של הארוע המיוחד, יש לנו פה יציאה לא שגרתית. האם זו אומנות? – מסופקני, אבל התוצאה מספיק חריגה בשביל להתעכב עליה כמה דקות בפינת טעימת ה"דג לשבת".

אז, תהנו לכם.

7.2.1911, מסלול פלאיה דל ריי בקליפורניה:

ז'ק דה-רוזיה מתעתד לשבור שיא מהירות לשעת רכיבה.

"איך ההרגשה לרכב מעל 140 קמ"ש?"

"האמת, זה פשוט עונש. בהתחלה הכל הלך חלק ויותר טוב מהמצופה.

ניקיתי את המסלול כאילו אין אלוהים. כך לפחות הרגשתי".

"אבל אז, לאחר כ-15 מייל, דברים החלו להשתבש.

קודם כל המשקף החליק לי מעט הצידה והעין שלי החלה להרטב,

כאילו מישהו ממלא אותה מים".

"אתה יודע, גם ככה כשמטיילים לאורך החוף בבוקר כשהרוחות עירניות

לא תמיד מצליחים לשמור את העיניים יבשות…"

"…אז תאר לעצמך מה קורה כשאתה טס שם

דרך הרוח במהירות של מייל וחצי לדקה"

"לפני שעברתי 65 ק"מ כבר הייתי במצב של

אחד שחוצה ערפל יותר כבד מזה של לונדון"

"ראשי הסתחרר והטלטלות של המכונה יחד עם המהירות הגבוהה שהצלחתי להגיע אליה בילבלו אותי.

פתאום עבר לי בראש ששכחתי למלא את מיכל השמן של האופנוע.

זה כמובן היה תעתוע דמיון חולף כי מעולם לא יצאתי לרכיבה בלי לבדוק שמן במיכל,

אבל היא הספיקה בשביל שאשלח יד למשאבה ואגשש בה נמרצות לוודא שיש בה שמן".

"שרוי בעיוורון כפי שהייתי, דמיינתי לראות פני רפאים על גופות מתים,

בוהות בי מהמושבים לאורך המסלול".

"באותה נקודה רציתי לפרוש, אבל לא יכולתי. לא עצרתי עד שנגמר לי הדלק… מוזר שבניגוד להרגשה שלי כנראה כלפי חוץ נראיתי טוב ושולט במצב כי היה שם מישהו מהצוות שתפקידו היה לנופף לי בדגל לבן כשתגמר שעה – הרי בסך הכל רציתי לשבור שיא מסלול לשעת רכיבה –אבל הוא חשב שמצבי מעולה בשביל להמשיך לרכב. כך יצא שבסוף רכבתי כמעט 160 ק"מ רצוף, שהיה יכול להיות שיא חדש בפני עצמו. כשהתברר לי מה קרה וכמה רכבתי, ואפילו שתוך כדי הרכיבה הרגשתי חצי מת, הצטערתי שלא התכוונתי לכך מראש…"

 

"…והייתי שובר את השיא הזה אילו רק היה עלי עוד קצת דלק".

ז'ק דה רוזיה, האופנוען המקצועני הראשון בעולם ורוכב מפעל "אינדיאן"