דג לשבת: "לה מג'סטיק"

כשבכוונתו לבנות שילוב מנצח בין יציבות מכונית לריגושי אופנוע, הוציא בשנת 1929 הממציא הצרפתי ז'ורז' רוי  לאויר העולם את אחד מכלי הרכב המיוחדים ביותר שאי פעם נוצרו. הוא קרא לו "המפואר" ואנחנו נרשה לעצמנו להסכים איתו.

שנה קודם לכן, 1928, בנה רוי את האופנוע הראשון שלו (שקדם למג'סטיק) וקרא לו בפשטות "אופנוע חדש". התוצאה הרדיקלית התייחדה בעיקר בשלדה. בניגוד למסורת המקובלת של שלדת צינורות, בחר רוי לבנות שלדת גוף עצמי (מונוקוק) ממתכת לחוצה, תהליך שלא רק שהוזיל את הייצור, אלא גם יצק בשלדה חוזק וגמישות שהשלדות הקונבנציונליות לא יכלו לספק. כהמשך ישיר לתובנותיו לגבי שלדות, המשיך רוי והשתמש במתכת לחוצה גם לאזורים נוספים בגוף כמו מעטפת, טנק הדלק, ומזלגות קדמיים.

שנה אחר כך כשיצא המג'סטיק והוצג בתערוכת הרכב בפריז, הקסימה התוצאה עין כל רואה. קוי הזרימה האלגנטיים של הגוף מחרטום ועד זנב יצרו תדמית של פסל ארט דקו (סגנון שטרם הומצא אז…) והקהל הוזמן לבקש מן היצרן עיצוב מעטפת כרצונו, תפור לפי מידותיו ומאוויו. לראשונה ואולי גם לאחרונה, ניתנה לקהל אפשרות הבחירה להשתתף בעיצוב האופנוע שלו.

בדגם המג'סטיק כבר התקדם רוי עם רעיונותיו לשילוב תוצרת 4 גלגלית ב-2, ובנה את הגוף סביב שלדת מתכת בעלת קורות אורך ורוחב, דומה מאד למכונית. למרות מה שנדמה, לא היתה התוצאה כבדה מאד, ומשקל האופנוע היה כ-160 ק"ג. אב הטיפוס של המג'סטיק סופק עם מנוע 'קליבלנד' 4 צילינדרים אבל הדגמים שנמכרו לקהל היו בעיקר עם סינגלים של 'צ'ייס' (chaise) וטווינים של 'ג'אפ' (jap) בנפח 350 או 500 סמ"ק. מיכל הדלק מוקם קדימה לפני המנוע, ולוח המכשירים היו 2 או 3 שעונים שהתמקמו באלכסון על הכידון וכללו חיווי טעינה, זמן, ספידומטר, ומפסק אורות רב מצבי. ידית הילוכים "צצה" לה החוצה בצד ימין מתוך חלון במעטפת, בתחילה אפילו ללא מסגרת מובילה, ובתיבת הגיר השתכנו להם גלגלי שיניים שהתבטאו בשלוש מהירויות, מה שצוין במפורש על גבי הכדור שבראש ידית ההילוכים. את ההנעה לגלגל האחורי יכולת לקבל או עם שרשרת או גל הינע.

ההיגוי היה מרכז גלגל (כמו של בימוטה טזי וכמו שכבר הומצא באמריקה ע"י נר-א-קאר) והטבור של הגלגל הקדמי כלל בתוכו מיסוב מאסיבי, מנגנון היגוי טבורי ומעצור קדמי. ההיגוי הגיע מהכידון ע"י מוט דחיף הוריזונטלי. תנועת הגלגל הקדמי על פני הדרך רוככה ע"י 2 טלסקופים ותחושת הרכיבה שהעביר הגלגל הקדמי היתה של היגוי קליל יותר וזריז יותר מאשר ניתן היה לצפות מסוג היגוי שכזה (ראו פה) ושיש לשים יד מכוונת על דופק הכידון על מנת שלא יברח. יש להניח שז'ורז' רוי בחר את תכונות ההיגוי הללו כדי להעניק לתוצרתו אפקט גלגול קליל יותר מאשר לייצר יציבות של משאית.

והיה למג'סטיק ייחוד נוסף – הצבע. היצרן העמיד לרשות הקהל את האפשרות להזמינו במגוון צבעים רחב לפי בחירה וטעם אישי, כשגולת הכותרת היתה צביעה מיוחדת שנעשתה בטכניקה ייחודית ע"י אמני אותה תקופה: המתכת נמרחה בשתי שכבות צבע לא זהות, צבעים שהיו בעלי ניגודיות מובנית ביניהן. השכבה העליונה היתה מתייבשת מהר יותר מזו שתחתיה ונוצרו "פיצוצים" בצבע, מה שכונה ע"י הציבור "עור תנין". אופנועי מג'סטיק ששרדו 90 שנה עם סכמת הצביעה הזו מעידים בפני עצמם על מיומנויות צבעי/אומני המתכת באותה עת.

התוצאה היתה מהממת: כלי מיוחד, שונה, אלגנטי, צבעוני. פסל בתנועה כינו אותו המבקרים. לרוע מזלו ניצבו מולו 2 מיכשולים בלתי עבירים כמעט: השמרנות של עולם האופנועים שמשכה את הקהל לכיוון קבוע ואחיד כמו שידוע היום, ושנות השפל בכלכלה העולמית שהחלו בשנה בה נולד. עקב שותפות עם מפעל מתכת צרפתי ('דלקאנאל'), הצליח המג'סטיק להחזיק מעמד על פסי הייצור כ-4 שנים ואחרי כן, קרס ונעלם. אבל כנסו נא לגלריה ותראו אילו יצירות נפלאות שרדו ממנו שמוחזקות היום במוזיאונים ובידי אספנים מכל העולם.