דימוי האופנוען בתרבות (חלק שני)

לחלק הראשון

רוכב ההארלי הופך ליאפי

במהלך שנות ה-70, בשעה שתעשיית האופנועים היפנית רושמת הישגים נאים, תעשיית האופנועים  האמריקנית, מתוך שמרנות וגאווה לאומית, מתעקשת לייצר אופנועים מיושנים. הארלי דוידסון (Harley Davidson) הקפידה בעת ההיא על המראה הספרטני של אופנועיה, גם כאשר נרשמה התדלדלות בתחום המכירות. האופנוע האמריקני הוסיף להישען על חווית רכיבה, היונקת מן הפטריוטיזם המקומי ומיוקרתו של החומר: המתכת. האופנוע היפני, לעומתו, נחשב ליעיל מדי במובן המגנה של המילה; הוא כה יעיל ומדויק עד כי בעיני אופנוענים רבים נחשב ל'חסר נשמה'. גם החומר המשולב באופנוע היפני, הפלסטיק, לא הוסיף לדימוי שלו. רולאן בארת העיר, כי הפלסטיק הוא חומר "מזולזל… בכל מצב שאליו הוא מובל, הפלסטיק שומר על מראה פתיתי, משהו עכור, שמנתי וקרוש נסוך עליו, שמקרין אי-יכולת להגיע אל החלקות המנצחת של הטבע. אך מה שמסגיר אותו ביותר הוא הקול שהוא משמיע, החלול והשטוח כאחד…" (רולן בארת, מיתולוגיות).

הפלסטיק אולי מזולזל, אבל אופנועים צריכים גם לנוע ביעילות. ההתעקשות על מתלים מינימאליים, העדר נוחות וביצועים נחותים גבתה את מחירה. לקראת סוף שנות השבעים 'הארלי' נקלעה למשבר כלכלי. החברה נחלצה ממנו בעור שיניה, וגם זאת הודות לחבל הצלה שהגיש לה הממשל. תוכנית ההבראה של הארלי כללה, בין השאר, הגבלת ייבוא אופנועים מיפן באצטלה של הצפת השוק. כדי להציל את 'הארלי' אמריקה חתרה תחת עקרונותיה שלה ביחס לכלכלה חופשית.

תוכנית ההבראה האמורה יצרה תפנית נוספת בדימוי האופנוען. בניסיון לעמוד בתחרות מול התעשייה היפנית, אופנועי הארלי עברו תמורות מפליגות, שכללו פנייה לשווקים פוטנציאליים חדשים. בדומה לתעשייה היפנית, גם היצרן האמריקני החל, לקראת שנות השמונים, לקשור בין האופנוע לבין תרבות פנאי נהנתנית. לאחר כמה שנות פיתוח, שבהן נבנה מנוע חדיש המשמר בתוכו ערכים מסורתיים, הופכים אופנועי הארלי ליקרים ויוקרתיים מאי-פעם. המותג החדש-ישן ממוצב גבוה מעל האופנועים היפניים, כשילוב מנצח של חדשנות טכנולוגית ופטריוטיזם אמריקאי. המיתוג החדש פוגש באותה שעה מעמד חברתי עולה, בעל ממון רב ונטייה להתהדר במותגים: היאפים.

המפגש בין היאפי ובין ההארלי לקח את דימויו של האופנוען למחוזות חדשים. שוב לא ניתן היה לקשור לאופנוען את כתר המורד, לבטח לא כאשר הרוכב עליו הוא ברוקר או פסיכולוג או איש מחשבים. ביטוי למגמה זו סיפק הסרט הקומי Wild Hogs, המעמיד במרכז העלילה ארבעה יאפים הארליסטים הסובלים ממשבר גיל העמידה. רופא השיניים חש שגבריותו מתרופפת, המובטל חי בבית שבו "האישה לובשת את המכנסיים" (ציטוט מתוך הסרט), איש המחשבים נתקף חרדה מול נשים, והמצליח מכולם (ג'ון טרבולטה) ננטש על-ידי אשתו הדוגמנית ועומד בפני פשיטת רגל. חבורה חבולה זו יוצאת למסע אופנועים ברחבי ארצות הברית כדי להשיב לעצמה ספונטאניות גברית שאבדה לה. במסעם הם מתעמתים עם חבורה של "הארליסטים אמיתיים", שמנהיגה (ריי ליוטה) סבור שחווית האופנוע אינה מיועדת ליאפים, כדבריו: "לא תדעו מה לעשות עם החופש הזה". כמקובל בנרטיב ההוליוודי, הנחיתות המספרית והגבריות הרופסת לא מנעה מהגיבורים לנצח בעימות. ביטחונם בזהותם הגברית שב להם. דימוי האופנוען העולה מן הסרט חשוב, משום שבשני המקרים רוכב ההארלי עובר תהליך של קריקטוריזציה: האופנוען היאפי מוצג כמי שמנסה לסחוט מן האופנוע קמצוץ של גבריות, ואילו ה"הארליסטים האמיתיים" מוצגים כפתטיים על שום היאחזותם באידיאל חופש שאבד עליו הכלח.

הדימוי הרומנטי של האופנוען הקשוח, זה שבוחר לחיות בשולי החברה, דוהה בהדרגה ומקבל נופך של אלבום תמונות, אבל הערגה לדימוי זה בתור נוסטלגיה לא נעלמה, ומוסיפה לתת אותותיה בתכנים קולנועיים, בפרסומות, בפוסטרים המעטרים את חדריהם של בני הנוער, וכמובן באופנועים המעוצבים בסגנון רטרו. דימוי האופנוען הקשוח, פורע החוק, מאבד ממרכזיותו בחיי היומיום, והופך לקלישאה חזותית, שעולם הפרסום נוטה לצטט בהפרזה.

דימוי האופנוען בעולם הפרסום 

הגם שהאופנועים היפניים נמכרו בהצלחה במערב, נוכחותם בתכנים הוליוודיים הייתה דלה. עם זאת, בעולם הפרסום, בין עמודי המגזינים הפופולאריים, האופנועים היפניים חוללו חלומות. הדימוי הפרסומי, שמטבעו נשען על רטוריקה פשטנית, ניסח שלוש תמות מרכזיות: התמה הסקסיסטית הנשענת על המרכיב הפאלי של האופנוע; תמת המסע, שבה מובנה האופנוע כביטוי לחופש צרוף והינתקות מדאגות היומיום; ותמת הביצועים הספורטיביים המדגישה מהירות ופעלולים. בעוד התמה הסקסיסטית מזוהה עם כל סוגי האופנועים, הרי ששתי התמות האחרות נקשרות באופנועים ספציפיים. תמת המסע מאפיינת אופנועים בעלי אופי תיורי והיא מקפלת בתוכה שאיפה לכיבוש המרחב. התמה הספורטיבית מאפיינת, מן הסתם, אופנועי ספורט (שטח או כביש) ומדגישה ביצועים, מפרטים טכניים, בגיבוי דימוי חזותי הולם.

בנישת האופנועים הספורטיביים הפרסומות מדגישות מהירות כמושא להערצה ואת מהירות הפניה כעדות לביצועים. כדי להדגיש איכויות אלה הפרסומות שואלות דימויים מעולם המרוצים: תנוחת הרכיבה, מבטו של הרוכב, הזווית בה מוטה האופנוע ומלבושיו של האופנוען מעוררים יותר מרמיזה למסלול המרוצים. יצרניות מגייסות את רוכבי המרוץ הרשמיים שלהן להשלמת המסר הפרסומי. הזיקה לעולם המרוצים מודגשת, משום שהרוכב על אופנוע הספורט מזהה עצמו אפריורית עם עולם של ביצועים והישגים ספורטיביים.

פרסומת לנורטון: שילוב של חופש וסקסיזם

בד בבד פונות הפרסומות לנישת 'סגנון חיים'. במקרים אלה משובץ האופנוע במיומנות בתוך סביבת עבודה מתקדמת, במסגרת פעילות פנאי מהנה או בתוך חיי המשפחה. בפרסומת טלוויזיונית לסוזוקי ויסטרום (יורוספורט, 2004) ביקשו הקופירייטרים לפנות לגבר המתעתד להקים משפחה, ולשלב את האופנוע בתוכה. האופנוען שבפרסומת נראה בעת ההכנות לחתונה. הוא גוזז את שערו, מתקין לגופו חליפה ומצטייד בטבעת. את כל הפעולות האלה הוא עושה בעודו רכון על אופנועו. בשניות האחרונות של הפרסומת מספיק האופנוען להינשא ולהפוך לאב. עוד בעריסתו מגלה הרך הנולד משיכה 'טבעית' לאופנועים, ובעת שאצבעותיו לופתות את אצבע האב מודגשת תנועת פתיחת מצערת. אכן, לאופנוע נולד, ללמדכם כי סגנון חיים הוא עניין גנטי.

הנה כי כן, עולם הפרסום העניק לאופנוע אופי צרכני מובהק. המרדנות, ההבטחה האוטופית לחופש, חווית הכיבוש ועוד, רובן ככולן נארזו מחדש על-ידי תעשיית הפרסום ונמכרו כמוצרי צריכה המוניים, פטישים של זהויות לרגע. פרסומת לנורטון משנות ה-70 הגדילה למזג את אידיאל החופש עם התמה הסקסיסטית, ובכך רוקנה אידיאל זה מתוכנו. האופנוע מובנה בין השאר גם כמושא לתשוקה ארוטית. בפרסומת לקורס מכונאות נהגה המשפט: "תמסד את הקשר שלך עם האופנוע". בפרסומת אחרת הונח אופנוע ספורט בחדר שינה סמוך למיטה, ובתוכו, מוצנע, מוטמן הסלוגן השנון: "אתה רק רוצה להשכיב אותו" (פרסומת ל-VTR1000, מגזין מוטו 212).

בדומה למיתולוגיות אחרות בעלות פוטנציאל חתרני, תהליך הלגיטימציה של האופנוע כרוך היה בייצוגו מחדש. משעה שתעשיית הפרסום לקחה חזקה על ייצוג האופנוע בתרבות, עקרון הגלות מרצון, הסירוב לסמכות וההימצאות באזור שמתחת לרדאר החוק, הפכו לסוג של סחורה או פאסון לסופי שבוע.

הלגיטימיזציה התרבותית של האופנוע וההכרה בפוטנציאל האומנותי שבו נשלמו כאשר מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק אירח בשנת 1998 תערוכה גדולה על טהרת האופנועים. התערוכה, הנושאת את השם 'אומנות האופנוע' (The Art Of Motorcycle), נדדה ברחבי ארצות הברית במשך שלוש שנים ומשכה אליה המוני מבקרים. אחרי טבילת האש במוזיאון גוגנהיים, גם האופנוע היה לחלק מהקאנון התרבותי המערבי.

אופנוע הספורט

בשנת 1985, אחרי שנים של אבולוציה טכנולוגית, החל היצרן היפני סוזוקי לשווק רפליקת מרוצים לכביש הציבורי. האופנוע החדש לא דמה לשום אופנוע מייצור סדרתי שקדם לו. הוא דווקא כן דמה לאופנועים שאכלסו את מסלולי המרוצים.

ה-GSX-R750 היה ועודנו אופנוע מרוץ שעבר תקינה לכביש הציבורי. יצרניו תלו בצדיו שתי מראות, התקינו בו לוח מחוונים מינימאלי ותאורה, אבל פרט לכך לא הייתה כל מניעה לסור עם האופנוע למסלול המרוצים ולרשום הישגים יפים. רכיבה על רפליקת מרוצים בדרך ציבורית משוללת כל הגיון לכאורה. האופנוע מהיר לאין שיעור מהרכב הממוצע, תנוחת הרכיבה מעמיסה על ידיו, כתפיו, צווארו ורגליו של האופנוען, ויש בו מעט מקום לשאת מטען, אם בכלל.

אבל ה-GSX-R750 הילך קסם על דור שלם של רוכבי אופנועים, והנוסחה שנוסתה לראשונה על-ידי סוזוקי, אומצה על-ידי יצרנים נוספים. לא חלפו אלא שנתיים והונדה, ימהה, קוואסאקי ואף יצרני אופנועים איטלקיים החלו לייצר אופנועים מוטי-מסלול לכביש הציבורי. לא כולם הדגישו את המראה הלא תקין פוליטית של ה-GSX-R750, לפחות לא בהתחלה, אבל האופנועים הספורטיביים החדשים חלקו כמה מאפיינים משותפים: חיפויי פלסטיק (פירינג) עטרו אותם מכל עבר, בחזיתם מוקמה חופה גדולה שתכליתה להגן על הרוכב מפני רוח, המראה האווירודינאמי הזה שיווה לאופנוע איכויות תעופתיות, תנוחת הרכיבה תבעה מן האופנוען לרכון קדימה לעבר ידיות כידון הממוקמות נמוך, הפלדה שהייתה החומר הדומיננטי בשלדת האופנוע הומרה בהדרגה במתכות קלות כאלומיניום ובהמשך בחומרים אקזוטיים כסיבי פחם (קרבון).

הנוכחות הכמעט מאגית של אופנוע הספורט נבעה מהמראה המחוצף שלו. הוא הגיש למתבונן את מיתוס המהירות עוד באולם התצוגה בשעה שהיה סטאטי לחלוטין. הפרופיל הנמוך, הצמיגים הרחבים והגיאומטריה התעופתית יצרו קומפוזיציה חזותית, שהיו בה הן הרמוניה והן עוצמה התלויה על בלימה. קומפוזיציה זו כרתה ברית בין הרעיון של מהירות (מהירות כדימוי, כקונצפט) לבין אסתטיקה. אופנוע הספורט המודרני, בדומה למטוס ולמכונית הספורט לפניו, כרך את המהירות עם יופי. גם במצבו הגשמי ביותר אופנוע הספורט הוא סוג של דימוי, המגלם בתוכו שאיפה אנושית קדומה להתגבר על מגבלת הזמן והמרחב. בפרסומת שראתה אור במגזין 'מוטו' הופיע לצד הדימוי הכיתוב: "אופנועי הספורט של הונדה, החוויה הכי קרובה לטיסה שתרגיש אי-פעם" (מגזין מוטו, 242).

למרות ייעודו לכביש הציבורי, אופנוע הספורט שואב חלק ניכר מהילתו ממסלול המרוצים. לא רק הדמיון הצורני והביצועי קושרים אותו לאופנועי המרוץ המקצועיים, אלא העובדה שנעשה בו שימוש בקטגוריות המרוצים היוקרתיות פחות (ועדיין יוקרתיות מאוד), כדוגמת ה-World Superbike. נוכחותו בשני העולמות המקבילים – דרך ציבורית ומסלול מרוצים – במתכונת זהה פחות או יותר, תורמת להאדרה של אופנוע הספורט ומבהירה שאין הוא שייך למשפחת כלי הרכב הממוצעים. קירבה גנטית זו מודגשת חזור והדגש בפרסומות השונות לאופנועי הספורט. משולבים בהן אינספור אלמנטים מעולם המרוצים, עד כי יש בכך כדי להשכיח שהוא מיועד, אחרי הכול, גם לכביש הציבורי.

בשנת 1989 רפליקת המרוץ GSX-R750 כיכבה לראשונה בסרט הוליוודי. האופנועים היפניים, שהודרו מן התכנים ההוליוודיים, הפציעו בסרטו של רידלי סקוט 'גשם שחור' (Black Rain, 1989). עלילת הסרט מתרחשת בעיר היפנית אוסקה. במרכזה שני שוטרים אמריקאים (מייקל דאגלס ואנדי גרסיה) ושוטר יפני המשתפים פעולה במלחמתם בפשע המאורגן (היאקוזה). כצפוי, נוטה הסרט לייצוג אוריינטליסטי, והעיר היפנית מובנית כמקום אקזוטי אך מסוכן, אך בה בשעה חושפת העלילה גם מודעות תרבותית עצמית. ייצוגם הסטריאוטיפי של השוטר האמריקאי למול השוטר היפני, ה'אחר', וחוסר התקשורת ביניהם, אלגוריים ליחסים המורכבים בין שתי המעצמות הכלכליות. מתיחות תרבותית זו נכתבת שוב ושוב לתוך סצנות האופנוענים השזורות בסרט, ובתוך זה מעומת הסמל האמריקאי 'הארלי' עם אופנוע הספורט היפני. באחד משיאי העלילה נרצח אחד השוטרים באכזריות על-ידי חבורת אופנוענים. האופנוען שערף את ראשו רכב על רפליקת המרוץ היפנית GSX-R750. כך או כך, אחד ממשאבי הדרמה בסרט נוגע לנוכחות החזותית של אופנוע הספורט היפני.

בהקשר זה ראוי לאזכור גם סרטו של טוני סקוט 'טופ גאן' (1986), שבו הגיבור (טום קרוז), טייס כישרוני אך בלתי ממושמע, אינו מטיס רק F-14, אלא גם קאווסאקי gpz900, הנחשב בעיני אחדים לאופנוע הספורט המודרני הראשון (הכותב ער למחלוקת באשר לדגם האופנוע, ושמח לומר כי התעלומה נפתרה: מדובר ב-gpz900 ולא באחיו מוקטן הנפח). גם כאן ההקבלה למטוס קרב משווה לאופנוע איכות תעופתית, ולמעשה כורכת את מיתוס הטייס עם מיתוס האופנוען, שניים שהם אחד.

במבנהו, במראהו ובביצועיו הפוטנציאליים מאתגר אופנוע הספורט את הסדר החברתי. גם השמות שהעניקו לו יוצריו היפנים, ביניהם פיירבלייד (Fireblade), טנדרייס (Thunderace) וכדומה, תורמים לתדמיתו המפוקפקת. ואכן, הרוכבים על אופנועי ספורט מוחזקים אפריורית כעושי צרות. לא על שום שהם אלימים ולא בהכרח משום שהם מורדים, אלא משום שהם נתפשים כמי ששמים ללעג את החוק המגביל את מהירות הנסיעה.

בפרסומת שהופיעה ב'מוטו' (גליון 250) נראה אדם הרכוב על אופנוע ספורט. לצד התצלום המעובד מופיע הכיתוב "מהירות בלתי נתפסת במבצע בלתי נתפס". מימין לו תצלום מעובד נוסף ובו מצלמת מהירות כשהיא מכופפת על צידה, עדות לכך שעצם מהיר חלף על פניה וגל הדף כופפה. אינפנטילי? אולי. אבל משלים את הנרטיב הפופולארי לפיו האופנוען הספורטיבי מביס כל מגבלת מהירות.

אופנועי הספורט הם הצעקניים שבאופנועים היפניים, הן במובן החזותי והן בשל הדציבלים שמפיק המנוע. לראשונה הרשו לעצמם היצרנים היפניים להעניק לאופנועיהם מראה היונק ישירות מתרבותם. על משטחי הפלסטיק הנרחבים של האופנוע הונחו דוגמאות וטקסטורות מרהיבות בגווני הדרקון והסמוראי. בשנות ה-90 שילובים של אדום ושחור, צהוב-כחול וחום-כתום השלימו את המראה הקרבי ממילא של אופנוע הספורט. סגנונות אלה שאבו השראה, בין השאר, מז'אנרי הקומיקס והאנימציה היפנית (Manga & Anime). לימים התחדדו זנבות האופנועים, הפנסים שבחזיתם התלכסנו ושלדות האופנועים התחטבו. כל אלו שיוו לאופנוע הספורט מראה מעולם הפנטזיה.