דניס סייר

לפני חודשיים מת דניס סייר (65), צייר קומיקס צרפתי, בעיקר של פורנו רך. איוריו התפרסמו באין ספור מגזינים (בעיקר "הבי-מטאל") ובספרים רבים, אבל כשמגזין פלייבוי התחיל להעסיק אותו אי אז בשנות ה-80 הוא תפס לעצמו כיוון ייחודי שהיה שילוב של נשים מעורטלות וכלי רכב ספורטיביים, תוצאה מתבקשת של אומן שדלוק על ספורט מוטורי ואז מסובבים לו את הראש לכיוון ארוטי.

הוא היה אופנוען מושבע וברשימת הכלים שעברו תחתיו נמנו טריומף, נורטון, בי.אס.איי, איירמאקי, כמה דגמים של ב.מ.וו וכמה דגמים של הארלי דוידסון. אופנועים יפנים הוא תעב ונמנע מהם במופגן. הביואל ציקלון M2 היה בשבילו שיא העונג הדו-גלגלי. את תאוות הרכיבה והציור רכש מאביו אותו הוא הגדיר כ"אופנוען זקן ומכור שאהב לרכב ולצייר ואשר ראה בי באופן טבעי ממשיך דרך. הוא קלט את הכיוון שלי ומעולם לא הפריע ולא הטריד אותי עם טרטורים סטנדרטיים של הורים סטנדרטיים".

בגיל 14 מצא במרתף בפאריס אופנוע סולקס וביקש מאבא לקנות לו אותו, ואז קיבל את התשובה: "אתה רוצה אופנועים – אין בעיה, אבל תקנה אותם". דניס הבין את הרמז והלך והקים להקה בשם "לוס קראדוס" ויצא איתה להופעות. באותה תקופה החל להתפתח אצלו סגנון הרטרו האופייני לציוריו. גם בכך כנראה "אשם" אביו שהציף אותו בסיפורים מתקופת מלחמת העולם השניה ונטע בו על הדרך אהבה להיסטוריה. כשהתבקש להביע את דעתו על כלי הרכב המודרניים אמר: "כולם נראים ונשמעים ונוסעים אותו דבר כי כולם נפלטים ממחשבים עם בינה מלאכותית. תכבו כבר את המחשבים האלה ותחזרו לצייר ביד".

שיטת עבודתו היתה מעניינת: תחילה הוא היה מבצע את הרישום עם עיפרון דק אותו חידד עוד ועוד עד שהיה מתאים לו לרישומי קוים עדינים ביותר, ואחר כך הוסיף צבע. בשנותיו האחרונות הפיק כמה תערוכות מציוריו. האמנות שלו מורכבת משהו ומתעתעת: מצד אחד הוא מנציח את דור כלי הברזל הישנים שעלו על המסלולים בתקופה פוריטנית יותר, ומצד שני הוא מצמיד להם ומעטר אותם בנערות מעורטלות מדור מאוחר, משוחרר מינית. בכך הוא יצר סגנון אבסטרקטי דמוי מציאותי, וזה גם ייחודו.