דרך ארץ

"מה אתה לא נורמלי? ועוד בחום הזה? בעצם אני יודע שאתה משוגע, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך". הדובר: יוסק`ה ברנדייס , אז מבעלי 'מטרו מוטור' יבואני קאוואסאקי. העילה היא המשפט האחרון שהוצאתי מהפה בו אני מעלה את האפשרות לעשות סיבוב סביב מדינת ישראל על ה-ZZR1200 באמצע חודש אוגוסט.

יכול באמת להיות שזהו ענין גבולי. יום רכיבה שלם, הערכה גסה של משהו כמו 13 ל-17 שעות על האופנוע. יכולתי עכשיו להתחיל להתפלצן ולספר על הצורך האופנועני של לרכב רחוק כשהרוח מתבדרת בשיער (או בנקודות ההתקרחות הרלוונטיות), או על הצורך הזאבי להיות בודד על האופנוע. גבר עם עצמו. Born to be wild. התעמקות בפסקה האחרונה כמעט ושולחת אותי לגדל זיפים ולהדליק מרלבורו ואולי גם לקנות סוס ובנדנה, אבל אז נזכרתי שאני בכלל לא מעשן את המקלות הלבנים המחורבנים האלה. אז למה באמת?

אש רבותי. אש בעצמות. האתגר. לרכב סביב מדינה שלמה ביום אחד רצוף. לתת בראש. לזיין את המערכת הפיסית המכוסחת ממילא שלי, להתגבר על מחסומי הנפש, לשבור את השיגרה, להגיד "עשיתי את זה", לנתץ את גבול היכולת האישית. הלקאה עצמית מהסוג המבורך ביותר. אופנוענות צרופה.

האופנוע אף הוא לא נבחר במקרה. מבחינתי האישית, אין תחליף לסמ"ק ולהספק. חשבתי שאולי יהיה זה הגיל המתקתק אשר ימתן אותי, אולי הגוף השבור שלי יזעק חמס ודי ב-"ד" רבתי להתעללות שאני מעביר אותו, אבל בין האופציות שהיו לי, הצבעתי ללא היסוס על ה-ZZR. הכי הרבה כח זמין שיש לך ביד, המון מומנט, פוטנציאל אין סופי להחלקות זנב היסטריות בכל יציאה מפניה – אלמנט הרכיבה החביב עלי.

אז אופנוע יש. את המכשול הראשון עברנו. אך למסע מסוג כזה צריך התארגנות מיוחדת. מחשבה שניה, ובהתאם לאופי ה"יהיה בסדר" שלי, אני מחליט שלא צריך שום התארגנות. למסע נבחר יום שישי מכמה סיבות: האחת היא כבישים יחסית פנויים, השניה היא שאפשר לנוח ביום למחרת (מה שהסתבר כטעות. שכחתי שאני נשוי). יום ההתארגנות כלל ביקור במחסני אבזריון, חליפת רכיבה חדשה, משקף כהה חדש, משקף נוסף חדש ושקוף באם המסע יתארך אל תוך הלילה, תיק מיכל, אטמי אזניים, ובהחלטה מיידית שלא לאכול באותו יום כי אוכל עושה כבד ועייף, אני עוצר בשכונתית ליד הבית וקונה חבילה של חטיפי אנרגיה כדי לסתום ת`פה לבטן לאורך היום. החלטה נוספת היא לערוך את המסע עם חליפת רכיבה מלאה למרות רינונים של חברים שאני אתבשל בדרך. יכול להיות, אבל עם הגוף השבור שלי, אני מחליט להיות ממוגן עד הסוף למרות יום החמסין.

בבוקר יום שישי אני מתעורר בשש בבוקר מסטול לגמרי אחרי שהלכתי לישון רק ארבע שעות לפני כן. דווקא הלילה לא הצלחתי להירדם. דנה מנסה להוריד אותי מהעניין: "אולי בשבוע הבא?" אבל הראש שלי כבר במקום אחר לגמרי והאדרנלין מתחיל לפמפם איטי ובטוח מהמוח אל מחזור הדם. אין סיכוי. אני עושה את זה, ועכשיו!!! רבע לשבע אני משחרר קלאץ` כשאני כבר מזיע בתוך החליפה. מה יהיה בהמשך היום אם כבר בשעה הזו חם? בעצם מה זה משנה? אני עוצר שוב בשכונתית כי שכחתי אתמול לקנות מים. למזלי כי רב, יש לו גם כמה בקבוקים קפואים שהוא שומר לבן שלו. אני לוקח שניים למרות המחאות הקולניות והקללות בגרוזינית ("נו באמת התורה אתה לא יכול לוקחת בקבוקים של בן שלי כי מה אני לעשות עכשיו"), לוקח עוד אחד מהמקרר, מבטיח לשלם מתישהו, ומתניע שוב לכיוון היציאה מיהוד דרומה.

*   *   *

הדרך על גהה מורידה את מפלס החום בחליפה המחוררת ואויר הבוקר צונן ונעים במצב נייד. אני עוצר במבואות ראשון לציון, מקפל את מספר הרישוי, ומחליט להציב את שעון המהירות על 180 קמ"ש שהם פחות או יותר מהירות השיוט של האופנוע ומתאימים לרכיבה בין עירונית, אך אני מוצא את עצמי שוב ושוב ב-240 קמ"ש ומחליט שלא לשים יותר לב לשעון המהירות. 240? שיהיה 240. ישנה כמות מפתיעה של מכוניות על הכביש, ואני מקווה מאד שכמות הרכבים תרד ככל שהדרך תארך. ליד יבנה אני מאט אחרי מכונית ומשאית שאני לא מצליח לעקוף ומחליט בינתיים לסדר את אחד מאטמי האזניים שיצא לריקוד בתוך האוזן. אני שומע צפצוף מאחור וקולט אשה מבוגרת היושבת ליד הנהג בתוך רכב שעקפתי קודם במהירות על קולית מבחינתם, ומברכת אותי בנסיעה טובה. תודה אמא יקרה ולהתראות. אני מפנה מבט קדימה, מסובב את הידית הימנית, והאופנוע שוב מתחיל לשאוב את הכביש כשהמחוג הימני בלוח השעונים רץ ימינה במהירות שמעלה לי חיוך על הפנים. תאוצה משכרת יש לו לקאווא הזה. בשלב מסוים אני מחליט שבכל זאת 280 קמ"ש הם מעט מוגזמים בכביש בין עירוני עמוס במכוניות, ומוריד את השעון ל-200 קמ"ש. מה גם שאני מתקרב למחלף המוביל אותי דרומה.

ביציאה דרומה מבאר שבע אני מחליט לעצור לטובת הכנסה והוצאה של נוזלים אל ומחוץ לגוף, טלפון לאשה להודיע את המיקום שלי, ומקלחת של צוננין על זה שהגעתי עד ליציאה מבאר שבע בפחות משלושת רבעי השעה. חצי שעה פחות ממה שהמכונית שלה היתה עושה בדרך לאוניברסיטה בבירת הנגב. אני מבטיח שאסע יותר לאט, ומאשים בכלל את האופנוע. אני כולה טרמפיסט. הריטואל הזה עוד יחזור בהמשך הדרך.

אני סוגר את הסלולארי לאחר ההפסקה בת שלוש הדקות, ופתאום קולט: שקט. שקט מוחלט. בשעה הזו בימי שישי באיזור הזה אין עדיין מכוניות, אטמי האוזניים מסננים את הרעש שבכל זאת רוחש באויר, ואני מרגיש פתאום לבד באופן הכי חיובי של המילה. אני, עצמי, אני, ובלי אף אחד.

הדרך אל מצפה רמון מעצימה את תחושת הלבד. המרחבים האין סופיים הלאה אל תוך הישימון המתחלף בצבעי הצהוב אדום כתום פשוט מקסימים. אחרי 50 ק"מ של נסיעה אני קולט בדואי תקוע עם סובארו 83' בצד הדרך. מסתבר שהוא משבט אל עזזמה, מחכה לחבר של הבן שלו, והוא תקוע כבר יותר משלוש שעות. אני משאיר לו בקבוק מים אחד, ובתמורה זוכה למטר ברכות בערבית בדואית, וכמובן הזמנה לחפלה. שילוב לראשון. הדרך שובת לב עם הנופים המדבריים שלה, ואני נזכר בכל הפשיטות הצבאיות שביצענו באיזור בימי אימון קשים וחמים במיוחד עד שלא נשארה לנו נשימה, והאבק נכנס כבר אל תוך הריאות עם או בלי בנדנה על הפרצוף. הדרך שקטה, כמעט ללא מכוניות, וכאן אני מרגיש באמת, ואולי בפעם הראשונה את חווית האדם והאופנוע לבד במרחב השומם. עד עכשיו הייתי כנראה צעיר ופרוע מדי מכדי להבחין בדקויות. הררי הכתום והצהוב שמסביבי, ופס האספלט הכמעט ישר מקדימה, המנוע המזמזם מתחת, והמפה אותה אני רואה מתחתי על תיק המיכל בזוית העין, מעניקים לי את חווית הרוכב הבודד במלוא מובן הפלצנות. רק אני, השקט, המהירות והאופנוע. אין מילים.

 

*   *   *

בצומת טללים אני צריך לפנות שמאלה לכיוון מצפה רמון, אבל מחליט שאם אמרתי שאני הולך להקיף את המדינה, אז עדיף להקריב עוד 100 ק"מ לטובת המטרה והעמידה במילה, ומחליט להמשיך ישר אל מעבר הגבול הישראלי מצרי בניצנה. מעט אחרי צומת אשלים אני רואה לפני שלושה גפ"סים שנוסעים בקצב שלהם. המהירות שלי היא משהו כמו כפולה משלהם ועוד קצת, ואני סוגר עליהם תוך האטה למהירות עקיפה שזה משהו כמו 150 קמ"ש. בדיוק בשניה בה אני מתחיל את העקיפה ומתחיל לפתוח גז, סוטה הג`יפ הראשון שמאלה אל דרך עפר צדדית. אני יורד על הבלמים בכל הכח כדי להימנע מפגיעה בו, וה- ZZR1200 משיב לי בבלימה מדוייקת ונשלטת לחלוטין על גבול האחיזה של הצמיג הקדמי שמביע קולות מחאה חרישיים. אני נותן לשני האחרים לרדת גם הם אל צד הדרך, וממשיך אל מעבר ניצנה לא מבלי לתהות ולהעלות את המחשבה שאם היום מתחיל ככה, אז אולי כדאי לקפל את עצמי חזרה הביתה כי מי יודע איך הוא עומד להסתיים. נאמן לחוסר האמונה שלי באמונות טפלות אני מבריח את המחשבה אחורה אל ירכתי הזיכרון בו אין אפילו תאים אפורים, וממשיך הלאה.

המילואימניקים בניצנה לא מבינים שהגעתי אליהם במיוחד, אני צריך להסביר להם שאני לא עוד אחד שפספס את צומת טללים בדרך אל מצפה רמון, אלא הגעתי אליהם במיוחד כדי לצלם את המקום. האירוע הופך תוך שניה לאירוע בו משתתפים גם אלה שלא בשמירה ובאים לראות את הליצן התורן בחליפה הצבעונית, וכמובן, ובעיקר את האופנוע. אני מנצל את ההזדמנות לכוון מעט את המתלה האחורי שהוא לא ממש שיא הטכנולוגיה העכשווית ודי מפריע לי בתצורתו הנוכחית. מבלי להיכנס לדקויות אני פשוט מוריד את עומס הקפיץ כמעט עד הסוף, ומסובב את שיכוך ההחזרה למצב הרבה יותר קשיח מהמקורי. לאחר מכן אני פשוט לא מתעסק יותר עם המתלה האחורי בכלל. הכיוון הזה "על עיוור" הוכיח את עצמו בהמשך כמספיק טוב, ושינה דרמטית את התנהגות החלק האחורי של האופנוע. אני חוזר לאופנוע ומתחיל בנסיעה חזרה אל צומת טללים, כשפתאום אני קולט ש… אין דלק. מחוג הדלק אפילו לא זז טיפה ימינה. אני חוזר חזרה את כמה מאות המטרים אל מעבר הגבול, ומילואימניק נחמד במיוחד שואב לי מהאוטו שלו כדי בקבוק קולה מלא. הכמות הזו בטוח תספיק לי עד תחנת הדלק הממוקמת בצומת קציעות. בתקווה שהיא פתוחה כמובן…. פתוחה.

בצומת טללים אני פונה אל מצפה רמון. הדרך מציעה שפע של אפשרויות לרכיבה על אופנוע עם מנוע אדיר כמו של ה-ZZR1200. ישורות שלא נגמרות בהן האופנוע מגיע לסביבות 290 על השעון, ופניות סופר מהירות בהן לא צריך בכלל להוריד גז. האופנוע במהירויות האלו מספק את הסחורה ללא שמץ של ציוץ מצד מערכת השילדה/מתלים, והמנוע מרגיש שגם אם תקיף איתו את כדור הארץ בהילוך ראשון עדיין לא ממש תאמץ אותו. מכאן ואילך אני מפסיק להתייחס אל המנוע כאילו הוא במבחן, ופונה אליו בצד הרכיבה הנהנתנית נטו ללא שום תשומת לב לפרטים. גז, גז ועוד גז. נקודה. בשלב הזה כבר מתחיל החום לתת בי את אותותיו ואני מרגיש כאילו אני מתאדה בתוך החליפה. יש בחוץ משהו כמו 40 מעלות חום, והחום בתוך החליפה גבוה ללא ספק בעשר מעלות לפחות. שטויות. מוסיף לאתגר. תנאים אידיאליים תמיד גרעו לי מהכיף של ללכת עם הראש בקיר. פסיכי?! אולי… אבל כיף.

במצפה של מצפה רמון אני עוצר עצירה ראשונה למים מאז באר שבע. הנוף המדברי המרהיב פשוט יפהפה, ואני מחליט להביע את הערכתי אליו בצורת מזכרת מימית למדי ושתדעו: מי שלא השתין מהמצפה של מצפה רמון למטה אל המדבר, כאילו לא השתין בכיף מימיו. אני מתנצל בפני אמא אדמה על הצורך הפיסי שבמיחזור הנוזלים, ומצלם. חזרה לאופנוע. המנוע מוציא חום אימים ששורף לי את חלקם התחתון של הירכיים ואת שוק רגל שמאל. יחד עם החום שבחליפה נוצר אפקט אידוי של עוף שצחי בוקששתר היה גאה בו. אני לוקח את בקבוק המים ושופך פנימה אל תוך החליפה כולל אל תוך מגף הרכיבה השמאלית. הרוח שמגיעה אל החליפה המחוררת וספוגת המים עושה את האפקט המצופה ממנה, מקררת את פנים החליפה ומרעננת אותי יופי.

*   *   *

הירידות של מצפה רמון ועד לאילת תמיד היוו בשבילי חוויית רכיבה. היו ימים שהייתי נוסע במיוחד לכביש הזה ועד לאילת, ומספיק לחזור הביתה לפני 11 בבוקר לקידוש של שבת. הנוף מרהיב, ואני מוותר על רכיבה ספורטיבית בירידות המפורסמות לטובת רכיבה מתונה יותר כך שאני אוכל ליהנות ממה שיש לארץ המופלאה שלנו להציע. מה שמעט מעיב על האווירה הפסטורלית הם שלטי ה"שטח אש" שמופיעים בכל חור. המחשבה על פגזי התותחים והטנקים, הנ"ט והמוקשים איתם אנו עושים שמות בארץ הקטנה והכל כך יפה שלנו מורידים לי את מפלס מצב הרוח, ואני מתחיל לחשוב פוליטיקה. אתם רוצים מדינה מחורבנת?! קחו אותה. רק עזבו אותנו בשקט כדי שנוכל לנוח כבר ביפי הארץ הזאת אחרי אלפיים שנות…אני מגיע לשדה בוקר, ושוקל לרגע להיכנס לביתו של "הזקן", אך הזמן דוחק ואני מחליט להמשיך לאילת.

המשך הדרך לאילת הינה חגיגת רכיבה רצופה. אני נזכר במקרה עם הג`יפים ומפתח לי תאוריה שקראתי לה תאוריית "השניה שלפני". התאוריה אומרת כי כל מי שחווה על בשרו אי פעם תאונה כלשהי, לא רק בדרכים, בסופו של דבר מגיע למחשבה הכל כך טבעית: "מה היה קורה אילו עכשיו הייתי שניה לפני אותה סיטואציה שגרמה לי ל…". אני מגיע למסקנה הכל כך טריוויאלית כי בעצם בכל רגע אנחנו נמצאים באותה 'שניה שלפני'. אתה עומד לעקוף? אתה שניה לפני תאונה. האט. אתה בכלל נוסע ומסביבך כלי רכב? אתה שניה לפני תאונה. פקח עיניים. כך שבעצם כל תנועה שאנו עושים על הכביש, ובעצם כל מהלך הנובע מזהירות מסוג איזשהו, הוא 'השניה שלפני'. אני עוד לא מספיק לגמור את המחשבה, ולפני מחסום משטרתי. קולט את הצ`קלקות מרחוק ומציץ במד המהירות. שיט. 260 קמ"ש. הלך עלי ואני בפירוש מתכנן בריחה מהירה תוך מבט למעלה לראות את המסוק המשטרתי. לפני 5 שנים מצאתי דרך להתחמק גם ממנו. אבל מסתבר שהמחסום איננו בשבילי. איסוזו טרופר אם אינני טועה, התהפך במבואות אילת. מעבר לשאלה איך אפשר להתהפך בקו ישר, מסתבר שכולם נפצעו ברמת פציעה קשה או בינונית, וברכב היתה כמות נוסעים גבוהה מן המותר. אני קושר שיחה עם השוטר יוסי העומד במחסום ומתגלה כאופנוען נלהב. מסתבר שרוני נאק – העורך לשעבר של 'אוטו בשטח' ושל 'מגמוטו' זצוק"ל, חבר טוב שלו ואמור כל רגע להגיע לאילת לסוף השבוע. הוא מזמין אותי אליו הביתה אחר הצהריים, ואני נהנה לראות את פיו נפער כשאני מספר לו שבעוד כמה שעות אני כבר אהיה בחרמון.

הכניסה לאילת מפוצצת בכלי רכב. אני מגיע לקניון אילת הממוקם על חוף הים ומחליט לעשות שם את ההפסקה הראשונה שלי. אני נכנס לקניון האילתי (מזגן) שנראה כאילו הוא ממדינה אחרת לגמרי. קודם כל, בניגוד לשיממון האוחז כיום במרכזי קניות ברחבי הארץ, הקניון מלא באנשים ויותר מכך, נשים. יותר נכון – בחורות. המון תיירות בלונדיניות עם מבט כחול חודר, חזה שעושה אותך נמושה ורגליים מושלמות, מסתובבות עם בגדי ים או בבגדים מינימליים אחרים. שתי תיירות אנגליות המתארחות אצל יפעת במסגרת מדינית כזו או אחרת שואלות אותי על איזה אופנוע באתי ומבקשות סיבוב. אני כמעט מתפתה לציצי של אחת מהן שמכוסה בחזיה מינימלית של בגד ים מינימלי עוד יותר, אבל מסביר להן שאני כרגע בעצם במירוץ נגד הזמן. אני מסיים את ה'ארוחה', מקבל שתי נשיקות בלונדיניות ואחת ברונטית, דוחף אטמי אזניים ומדליק את האופנוע.

היציאה מאילת קלה יותר מהכניסה אליה. בדרך החוצה אני רואה את הג'יפ מהתאונה על גורר בדרך אל תחנת המשטרה או המוסך. אני ממשיך על כביש מס' 90 לכיוון הערבה. אחד הכבישים השנואים עלי ביותר. חד גוני ומשעמם, ואני לא מצליח לשחזר לשניה את הרגשת הכיף שבלבד עם האופנוע. אני ממשיך במהירות קבועה בדרך ישרה לגמרי ומשעממת בטירוף. בצומת נווה זוהר במבואות ים המלח אני עוצר לתידלוק של האופנוע ושלי כשהגוף שלי רותח בתוך החליפה גם מהחום האכזרי שבחוץ – כולל הפסקות הצילום שגוזלות לי המון זמן, וגם בגלל האופנוע שמטגן לי את החלק התחתון של הגוף. בדיעבד הסתבר שזו תהיה העצירה השניה והאחרונה שלי לאותו יום. אני חוזר על תרגיל החליפה הרטובה, רק שהפעם אני משקה עם הצינור של תחנת הדלק את כל החליפה והמגפיים מבפנים, וכך, עם שלושה קילוגרמים נוספים, אני עולה לבוסס את עצמי לדעת בתוך הבריכה האישית שלי על האופנוע.

*   *   *

כביש מספר 90 בקטע שמקביל לים המלח ועד לצומת קליה הוא כביש נהדר ללימוד רכיבה. פשוט כך. האספלט חדש לחלוטין, האחיזה מושלמת, שדה ראיה מצוין ברוב חלקי הכביש, ואני מתרגל עם עצמי טכניקות רכיבה. הכביש מתפתל בקטעים של 50 קמ"ש, ועד לקטעים מהירים של 200 קמ"ש פלוס. כבר בתהליך הבלימה של הפניה הראשונה, אתה רואה את הסוף של הפניה הבאה. המצב הזה מאפשר פשוט לרכב ספורטיבי בכיף. מתקרבים לפניה, בלימה חזקה מאד בכניסה לפניה, והראש שלך כבר בכלל מתכנן את הפניה הבאה למרות שאת זו אפילו עוד לא התחלת. שדה הראיה המדהים מאפשר לי לבלום הרחק אל תוך הפניה, וה- ZZR1200 משתף פעולה ברכיבה ספורטיבית באופן מפתיע ביותר. רגלית ימין משייפת את האספלט בימנית הדוקה במיוחד של 80 או 90 קמ"ש, והאופנוע יציב כמו שרק אופנוע עם בסיס גלגלים ארוך ושילדה אדירה כמו של ה- ZZR יכולים לספק. אני מתחיל להתעייף, ובפניה שמאלית עיוורת במיוחד אני כמעט ממשיך ישר עם 30 קמ"ש מיותרים ואדרנלין בלתי נגמר במקום לגמור את השמאלה. התעשתות מהירה, פקודת היגוי נוספת לחידוד מהיר של הפניה, ואני מגיע לצומת קליה וממשיך לכיוון יריחו.

במבואות יריחו אני מתלבט אם להיכנס אל העיר בה ביליתי די הרבה בתחילת שנות ה-90. מחשבה נוספת אומרת לי שזה יהיה קצת התגרות בגורל להיכנס אל העיר הזו עם קסדה שדגל ישראל מאויר עליה באון, במיוחד אחרי הסיפור עם רחב והמרגלים ושהפלנו להם את החומות בפעם השניה תוך 3,000 שנה. אני פונה ימינה אל אחד הכבישים האהובים עלי ביותר: עוקף יריחו הוא כביש שברובו הוא בעצם פניה ימנית בלתי נגמרת. קטע כביש אחד זכור לי במיוחד מימי המילואים אליהם הייתי מגיע עם הפיירבלייד שלי ז"ל שהיה משופר בטירוף. באותם ימים הייתי לוקח את הימנית הזו בפול גז במהירויות שקרובות ל- 300 קמ"ש על השעון עם סליידר לוחך אספלט. היום מהירות של230 קמ"ש נראית לי מהירה מדי, וזווית האופנוע פושרת למדי. אבל זו היכולת אליה אני מסוגל כיום להגיע, מה לעשות.

כביש הבקעה מעלה בי זכרונות צבאיים מעיקרם, אני עובר בצומת אדם ומקבל צמרמורת. השלט מוביל אל מושב בקעות בו היתה לי חברה מדהימה אי שם בימי הצבא שלאחר מכן הפכה לידידה קרובה במשך שנים עד שהתחתנה ב- 95 והקשר איכשהו נותק. רק בקושי אני עוצר את עצמי שלא לעלות אל בית הוריה ולשאול אותם מה נשמע אתה. אני עובר את בית שאן, אשדות יעקב ואפיקים, ומגיע לצומת צמח בטבריה. אני נכנס אל תחנת הדלק ופותח מפה לראות להיכן אני ממשיך. הראש אומר לעלות אל כביש 92 הסלול והטוב, אבל הלב אומר כביש 98 לאורך הגבול עם סוריה. כאדם אמוציונאלי מטבעי אני מחליט ללכת עם הלב ולא מתחרט לרגע. אם יום אחד אני אארגן טיול אופנועים, זה יהיה לכבישי הגולן. עד כמה שאני אוהב את החלק המדברי הכתום של המדינה, הרי שאני פשוט מכור לחלק הזה הצפוני של הארץ. איזור כל כך יפה, ירוק, עמקים, הריח משכר אותי ואני רוכב במהירויות נמוכות עם קסדה פתוחה. הכביש מחולק לכבישים מדהימים ביופיים ללא צל של כלי רכב איזשהו בשעות אחר הצהריים של יום שישי, ואני משייט במהירות נמוכה בהרבה ממה שאפשר ופשוט מתענג על הנוף. חלקים אחרים של הכביש בעליה אל רמת הגולן באיזור משולש הגבולות אינם מאפשרים תנועה במהירות של יותר מ-20 קמ"ש.

אני רוכב לאט באיזור הזה. בכבישים האלה אתה בקושי רואה איך והיכן נגמרת הפניה – בדרך כלל פניה של 180 מעלות, והכביש כל כך צר ששתי מכוניות לא יכולות לעבור שם אחת ליד השניה. לאחר מכן מתיישר הכביש אל ישורות ארוכות ארוכות, ואני ממשיך את הרכיבה שם במהירויות שבין 240 ל- 280 קמ"ש כשהראש צמוד אל תיק המיכל, והמבט תקוע רחוק רחוק אי שם באופק הירוק. אני עובר את הכפרים הדרוזיים אל רום, בוקעתא ומסעדה, עובר את "ברכת רם" ונכנס אל מג`דל שמס. מסתבר שבדיוק באותה השעה משחקת קבוצת הכדורגל של הישוב מול אחת מיריבותיה המושבעות ביותר, והאווירה חמה. אני מצלם, ונשאר דקה לראות את הקבוצה המקומית חוטפת גול. הבעות הזעם של התושבים הן זמן טוב להתחפף משם ולהמשיך למעלה אל הנקודה הצפונית ביותר של מדינת ישראל. אני מגיע לחרמון ומרים טלפון להורים כדי להודיע שלא נגיע הערב לארוחת ערב של שבת. השעה כבר חמש אחה"צ ואני מוצא תירוץ שאנו מוזמנים לחברים כדי שהורי לא יחטפו דלקת קרום הלב בשניה שהם יבינו מה שאני עושה.

*   *   *

מזג האויר הופך להיות נעים, ואין שום סיבה לרכב במהירויות הנמוכות בהן אני יורד דרומה אל קרית שמונה עם חליפה סגורה לגמרי. אני פותח את החלק העליון עד לאיזור החזה, ומתפעל מכך שיכול להיות גם נעים. שכחתי כבר שחום מהביל הוא לא מצב מזג האויר הקבוע. כנראה שככה זה כשאתה חנוט 10 שעות רצוף בחליפת רכיבה בחודש אוגוסט. אני עולה אל כביש 999 לכיוון חוות שבעה, אולם שם עוצר אותי גדוד של גולני ומחזיר אותי אל כביש 98 לאחר שהיתה הקפצה בגיזרה ונערכות סריקות. "כנראה חזיר בר – אומר לי מ"מ צעיר – אבל לך תדע, אולי יהיה לנו פה סוף סוף קצת אקשן". אני יורד חזרה אל מג`דל שמס מצידה השני לכיוון נוה אטי"ב ומגיע אל כביש חלומי שכבר מזמן שכחתי שהוא כזה. כביש שחור ומהמם שמתפתל אל תוך הרים ועמקים ירוקים ופורחים וריח מטמטם של פריחה וצמחיה. הלב פשוט מתמלא לגמרי.

המשך הנסיעה מזמן לי את הקטע הצפוני הגלילי שאני הכי אוהב בארץ: האיזור שבין נחל שיאון לכיוון קיבוץ דן, אתרי הלחימה תל פאחר ותל עזזיאת על סיפורי הגבורה של גולני שם, ועד מושב שאר ישוב וחורשת טל. מקום מדהים עם ריחות וצבעים משלו. אני שוב נוסע שם לאט עם קסדה פתוחה וכיף של החיים עד למבואות קרית שמונה. באיזור המפותל והמהמם של קיבוץ איילת השחר, אני מפליג בביטחון עצמי מופרז אל תוך אחת הפניות, עיוורת אבל שאני מכיר מצוין, וכמעט נכנס ברכב מטומטם שבא ממול המחליט לעקוף את הרכב שלפניו בתוך הפניה. היום זה לא יום להתעצבן, ומקרית שמונה ועד לצומת ראש פינה לא נרשמים אירועים מיוחדים.

הדרך מצומת ראש פינה לכיוון נהריה דרך צפת, הר מירון וקיבוץ סאסא הם חגיגה של רכיבה. ברמזור היציאה מראש פינה מצטרף אלי ימאהה FZR600R, אנחנו מתחילים את הנסיעה יחד ומתחילה דינמיקה של מירוץ. יכולת הרכיבה שלו גבוהה בעליל משלי, וברור לי שהוא מכיר היטב את הכביש. אני מנסה להיצמד אליו וה-ZZR1200 משתף פעולה עם היגוי זריז בצורה מפתיע ולינאריות מעולה במעבר מנסיעה בקו ישר להטיה גם במהירויות נמוכות, כאילו אין עליו משקל עצמי של פיל ממוצע. בסופו של דבר אני מגלה את נקודת התורפה של הרוכב שלפני, ובאחת מפניות ה-180 אני תוקע אותו על הבלמים ונכנס מתחתיו. שלוש או ארבע פניות אחר כך הוא מנסה לבלום בצמוד אלי, אך במקום לבלום אל תוך הפניה הוא ממשיך ישר אל העפר שבצד הדרך באיזור שבין חורפיש למעלות תרשיחא. אני מחכה לו שישוב אל הכביש, ואנו נפרדים בצומת תפן כשהוא פונה לכיוון כפר ורדים ואני ממשיך לצומת כברי אל כביש מס' 70 לכיוון ראש הנקרה.

בירידה מראש הנקרה אני מבין שלא עצרתי לשתות ודוחה את העניין עד לנהריה. בנהריה אני עוצר לשתות בחוף הים, שם את הקסדה על הראש, ושניה לפני שאני יוצא מהשער של הטיילת אני נזכר שלא צילמתי לא כאן ולא בראש הנקרה. על לחזור לראש הנקרה אני כמובן מוותר, אך אני חוזר אל הים של נהריה ומצלם. השעה כבר שמונה ועשרה בערב, ואני כבר מת לחזור הביתה במיוחד כשאני יודע שעכשיו אני הולך לנסוע דרך כביש החוף המשעמם. אני מחליף בפעם השלישית היום את משקף הקסדה למשקף בהיר ונקי, ועולה על האופנוע.

הדרך חזרה הביתה עוברת במהירות. אמנם ערב, אך בקטעים המוארים אני מחליט לתת גז ומגיע מנהריה ליהוד כעבור 55 דקות בדיוק, ואני מתנצל מראש אל מול אותם נהגים שהקפצתי בכביש החוף ולאחר מכן בגהה כשעקפתי אותם בלילה עם מנוע צורח ב-260 קמ"ש. בדרך הביתה אני מבין שעשיתי משהו ייחודי. לא בגלל הקושי הפיסי, אלא שבגלל שנסיעה כזו נותנת לך פתאום פרופורציות מושלמות על המדינה שאתה חי בה. זה לא שאתה נוסע פעם צפונה ואתה מכיר את הצפון, פעם דרומה ואתה חווה את הדרום, ופעם אחרת לערד ואתה לא בדיוק מקשר מה מימינך ואיזה איזור משמאלך למעט כיוונים כלליים ביותר. אלא שפתאום יש לך אינדיקציות מדוייקות על כל המדינה. עברת והקפת את כולה ביום אחד. הגעת מקצה אחד של הארץ אל הקצה השני שלה בבת אחת. ביום אחד היית גם באילת וגם בחרמון. כל המדינה נכנסת לתובנה פרופורציונלית אחת ומדהימה. מטריף.

אני פותח את הדלת, והדנה תוקעת בי מבט דומע. הגעתי הביתה.

נכתב למגזין "בייקס" בשנת 2002