האופנוען הוא תבנית שלדת אופנועו

מאת: נח אבגר הלוי

 

מפגש קסטומאים

כדי להבין כינוס של קסטומאים צריך קודם כל לדבר על מוסיקת הראסטה-מאן, הלוא היא מוסיקת הרגאי, אבל צריך לדבר על זה בהנחה שאתם לא אוהבים רגאי (ואם אתם אוהבים רגאיי אתם כנראה לא אוהבים מוסיקת טראנס אז תחשבו על טראנס – זה אותו דבר). אחרי פלוס מינוס חצי שעה של הקשבה לרגאי במסיבת רגאי, אתה מרגיש שזה בדיוק אותו שיר, חוזר על עצמו שוב ושוב, אלא שלפי התגובות של האנשים הם מצליחים לזהות את ההבדל בין השירים ואפילו אוהבים שיר או הרכב מסוים יותר מאחרים. בדיוק כמו לבהות במאה סינים שנראים לך כמו מאה תאומים זהים אבל איפה שהוא בתוך תוכך אתה יודע שהם שונים. אתה מנסה, ממש, בכל כוחך לראות את ההבדל – אבל יוק. בעינך, הסינים זהים כמו ששירי רגאי זהים.

ולמה אני מבלבל לכם ת'מוח על רגאי וסינים שנראים אותו דבר כשהנושא שלנו הוא מסיבת קסטומאים? – יופי. במסיבת קסטומאים, במבט ראשון, נראה לך שכל הנוכחים זהים. אתה בטוח שהם קונים בגדים ותכשיטים באותה חנות. החל מהווסטים, דרך טבעות הגולגולות, ממשיך בחמישה סוגי קעקוע שמפוזרים על מאות זרועות ושאר מיני מינים של מאפיינים שהופכים את הנוכחים למאוד הומוגנים.

ואז, במבט מעמיק יותר אתה מגלה שזה לא ככה, שזה אוסף של תאומים-זהים-שונים-מאוד. הם מביעים את עצמם בהמון ניקלים: על האצבעות, על הצוואר, על האופנוע המצוחצח והמבריק, ואיכשהו גם מבנה הגוף של הקסטומאים הוא די אחיד: עגול, איטי וקלאסי.

הם לא הקבוצה הצעירה ביותר מבין האופנוענים וכך גם המורכבות שלהם. אלו לא נערות העיר המדוגמות של תל אביב, אלו לא הבנות שמסתובבות עם פרצוף של: "שיואו איזו מגניבה אני!" הן נשים אמיתיות, אימהיות, רבות ניסיון ואוהבות נוחות. לא כאלו שיתפשרו על כסא מורכב שמייבש את התחת ברכיבות ארוכות. המוסיקה במפגש תהייה מוסיקת רוק איכותית, משהו שמתחיל בשנות השישים העליזות ומגיע עד לתקופה הכי מודרנית מבחינתם – סוף שנות השבעים. הרבה בירה תישפך שם, הרבה דיבורים, הרבה חום. הם נוגעים, מחבקים. סחבקים במלוא מובן המילה. אם אתה לא בדיוק כמותם, אתה תבלוט כמו אדי מרפי בכינוס של מועדון יוצאי רומניה.

מפגש  אופנועני שטח

אופנועני שטח בניגוד ובהיפוך מוחלט מאופנועני הקאסטום הנוצצים, גאים בכל טיפת בוץ על האופנוע כמו שתימנים גאים בכל שבדית שנדלקה עליהם. האופנועים מוכים, מלוכלכים ושרוטים, ונדמה שיש להם הוראות להטיח את האופנוע מידי פעם באיזה משטח בטון אחרת הוא לא במיטבו. רוכבי השטח לא פוחדים מלכלוך והם לא קורבנות לאופנה. הם רגילים להזיע בתוך מיגוני האבירים וחליפות הצבי צב שלהם, הם רגילים לקפה מורתח בשטח, ובגדול אפשר להגיד שהכינוסים שלהם הם הבומבמלה של מפגשי האופנוענים. המורכבים והמורכבות יהיו דומים יותר ל'מפוני פוּנה' מאשר לקהל שהיית מצפה לפגוש במפגש אופנוענים. תמצאו שם שרווָלים, חולצות הורה, ותרבות של גוד-אולד-קומזיץ. למרות שתהיינה בירות במסיבות שלהם, הם לא בדיוק החבר'ה שחוזרים הביתה שיכורים. משהו אצלם צלול, חד, ובמילים של פעם: גזעי.

מפגש אופנועני ספורט

חזרנו לאופנועים המדוגמים. בדיוק כמו הקסטומאים, החיצוניות והאסתטיקה חשובה מאוד לאופנועני הספורט. הם ערוץ האופנה של עולם האופנועים, הם  נראים אייל גולן במסיבה של קיבוצניקים. עבורם, אביזר חדש לאופנוע, סליידר לדוגמא, לא מספיק. הסליידר צריך להיות יפה, מעוצב, מהוקצע. הם אלו שישקיעו שעות כדי להדביק קרבון אסטטי ומבריק על חלק בגודל שני סנטימטר על שני סנטימטר. חליפות העור ההדוקות, הקסדות המעוצבות למישעי, ומגפי הרכיבה בסגנון מקס הזועם ישפיעו על המורכבים והמורכבות שיגיעו בדרך כלל בבגדים צמודים כטמפון. אלו המפגשים בהם תראו יותר בנות בנעלי עקב גבוהות מאשר בכל ז'אנר רוכבים אחר. גם הם לא שותים הרבה אלכוהול. המוסיקה בכינוס תהייה הכי עדכנית, זהה למוסיקת המועדונים הרלוונטית לתקופה. בכלל, האווירה הייתה יכולה להיות אווירת מועדון אם הם רק היו מסוגלים להתרחק ליותר מעשרה מטר מהאופנוע שלהם. שלא כמו אופנועני הקאסטום שמשאירים את האופנועים כקישוט רחוב, ושלא כמו אופנועני השטח שיכולים להשאיר את האופנועים מתחת איזה עץ וללכת לחגוג במרחק מה ממנו, אופנועי הכביש לא יכולים להשאיר את האופנוע לבד. כאילו אם ישאירו אותו לבד הוא יתחיל לנסוע לבד וידפוק כמה השכבות במהירות האור והם, חס וחלילה, לא יהיו שותפים לחוויה.

מפגש אופנועני הדו"ש

הגבוהים היפים והאמיצים. הביגוד שלהם כמו האופנועים – שונה מאחד לשני. אלו שרוכבים על האדוונצ'רים הגדולים ילבשו מעיל עם 7 אלף כיסים וריצ'רצ'ים וינעלו מגפיים כבדות גם אם המפגש נערך בפאב השכונתי 5 דקות מהבית שלהם. האופנועים שלהם, מכונות שעולות מעל 120 אלף ש"ח, יעמדו בשורה זקופים ומיישרים מבט לשמאל, ענקיים ומלוקקים. בעלי הדו"שים הבינוניים יגיעו נעולים בבלנסטון האוסטרלי וצבי-צב מתחת לסווט-שירט. האופנועים שלהם יהיו יותר חבוטים ומשופשפים מהאדוונצ'רים כי הם אשכרה מורידים אותם לדרכי עפר פעם בשבוע לפחות ולא מחכים לטעום מדבר רק כשהמועדון יוצא ביחד לטיול. בעלי הבייבי-אדוונצ'רים, דו"שים עם יכולות שטח מינימליות, יגיעו בתלבושת עירונית רגילה כי עד עכשיו הם לא הבינו למה היבואן כותב בפלקטים שהאופנוע שלהם מתאים גם לשטח, והם בסך הכל רצו לשבת גבוה מעל המראות של המכוניות בפקק. הם ירגישו כמו ילדים בבר מצווה שהגדולים מרשים להם כוסית וויסקי ראשונה בפומבי. הם יודעים שנקלעו למסיבה של מבוגרים והם בסך הכל מסתובבים להם בין הרגליים.

כינוס עיתונאי אופנועים

תראו, יש קווים משותפים, אבל האופנועים של עיתונאי האופנועים מגוונים. יש כאלו עם איזה קטנוע גרוטאה מקרטעת והם יספרו לכם שהם לא צריכים יותר מזה כי ממילא הם רוכבים על כל אופנוע שרק  ירצו. הם לא יספרו לכם שמאז שהם הפכו לעיתונאי דו גלגלי מכובדים הם מוכרחים להרשות לעצמם להתקמצן ולהסתדר עם מה שיש. יש את אלו עם איזו ענתיקה מודל הו-הא-מה-קרה-צ.ס.ק.א-אכלה-אותה, אבל גאים בו כמו אבא קיבוצניק בבן טיס, ויש כאלו עם אופנועים אגדיים דוגמת אפריקה טווין, או דוקאטים עתיקים שונים. בדיוק כמו ילדים ופלוצים, הם יחמיאו לפלוצים של האחרים אבל הם הכי אוהבים את הפלוץ של עצמם. לגבי מוסיקה, זה ממש לא משנה איזו מוסיקה תשים שם הם יעמדו בצד עם פרצוף חמוץ של "גבר-גבר לא רוקד, הוא רק עומד בצד בפרצוף של: מה-זה-כל-זה?" ועושה כאילו הוא ממש סובל. הם יספרו על הנסיעות שלהם להשקות בחו"ל כאילו שכל סיפור כזה הופך אותם לניסים משעל של תקשורת האופנועים.

כשתציע להם משקה הם יענו לך "לא תודה, אנחנו רעבים". הם אוכלים כמו שגמל שותה, כלומר אוכלים כאילו מדובר באגירה לחמשת הימים הבאים בהם לא יאכלו בכלל. טוב, צריך הרבה דלק כדי להפליץ את הכותרת הבאה.

סיכום

בסופו של דבר חשוב לזכור שכינוסי אופנוענים, מכל סוג ובכל מקום, הם רגעים נפלאים ומייצרים תחושה של מיעוט צודק ונרדף שמתכנס כדי לחגוג חגים שאף אחד לא מכיר, סוגד לאלים שאף אחד לא יודע על קיומם, וסופר את הדקות עד הכינוס הבא, שגם הוא יהיה נפלא.

והכי חשוב, אל תתנו לכותבים ציניים להטעות אתכם. אל תפספסו את המפגש הבא…