האיטלקי מארץ השמש העולה

בשלהי שנות ה-90 דוקאטי הייתה תחת מתקפה יפנית, הדומיננטיות על מסלולי הסופרבייק יחד עם המכירות המוצלחות של דגמי הסופרספורט, 916/996 והמונסטר, חייבו תגובה יפנית וזו לא איחרה לבוא. ימאהה יצאו עם תואם דוקאטי SS900 בגרסת חצי הפיירינג שנקרא TRX850 שהגיע עם שלדת מסבך משולשים מפלדה בדיוק כמו דוקאטי וגם העיצוב החיצוני תאם כמעט אחד לאחד לזה של ה-900SS. ההבדל היה במנוע, שם ימאהה השתילו טווין מקבילי שנלקח מה-TDM לעומת מנוע ה-L טווין של דוקאטי. הונדה תקפה במסלולי המירוצים עם ה-RC51 שנולד לנצח את ה-996 ולציבור הציעה דגם מתון יותר שנקרא VTR1000 FIRESTORM, אופנוע מדהים שהגיע עם שלדת משולשים מאלומיניום ומנוע ווי טווין בנפח 996 סמ"ק. סוזוקי תקפו עם ה-TL1000 שהגיע עם מנוע ווי-טווין 90 מעלות, אבל גם הוציאו אח קטן בנפח 650 סמ"ק שנקרא SV650.

על ה-SV החדש רציתי לרכב כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו. גם היה בו משהו שדיבר אלי וגם בגלל פרץ נוסטלגיה מהסבא שלו, הדור הראשון של ה-SV עליו רכבתי אי אז בתחילת המילניום בגרמניה עוד לפני שחשבו להביא אותו לארץ.

*   *   *

ברשותכם קצת סטיה מהנושא. כאופנוען, האופנוע בשבילי הוא לא סתם עוד כלי תחבורה אלא מעין "חיה" שאמורה לרגש, לעורר בי אמוציות לטוב ולרע, וויזואלית, ווקאלית ומה שלא תרצו. ועכשיו חזרה לנושא, וממבט ראשון ה-SV על כל פשטותו הוא אופנוע יפה ולדעתי האישית הוא אופנוע היפה ביותר בליין של סוזוקי ואולי בכלל מבין האופנועים היפנים. מין עיצוב איטלקי שכזה. הצליח להם הפעם במקרה או שלא במקרה. אבל, כמו שכתבתי לא אחת, כאשר באמוציות עסקינן הנ"ל נעלמות עם לחיצה על מתג ההתנעה וזה מרתיח אותי כל פעם מחדש כאשר אני ניגש לאופנוע בציפייה לשמוע אופנוע ואני מקבל סאונד של קטנוע, פשוט מוציא לי את האוויר מהמפרשים, אין דרך אחרת לתאר את האכזבה הזו.

בשלהי שנות ה-90 כאשר יצא ה-SV הוא היה אמור להיות אח קטן ל-TL1000 ושווק בשני דגמים: SV650 עירום ו-SV650S עם חצי פיירינג ושלדת מסבך משולשים מאלומיניום וחיצונית מאוד דמה ל-TL1000. גם ה-SV הונע במנוע ווי-טווין 90 מעלות אבל בעוד ה-TL התגלה ככישלון באולמות המכירה עקב בעיות מכניות, ה-SV נחל הצלחה מעל ומעבר למשוער. הוא היה האופנוע הנכון בזמן הנכון והציע גמישות ואיזון של מנוע ווי-טווין יחד עם ביצועים ספורטיביים ומחיר אטרקטיבי. כמה מוצלח הוא היה? עד כדי כך שסייקל וורלד הכתיר ב-2006 את ה-SV כאופנוע הספורט של השנה. ואכן, בארה"ב נפתחה ליגת מרוצים על טהרת ה-SV בחסות ארגון ה-AHRMA – AMERICAN HISTORIC RACING MOTORCYCLE ASSOCIATION אותו ארגון אשר אחראי מלבד המרוצים הקלאסיים גם על סדרות ה-BATTLE OF THE TWINS, הפורמולה למיניהן עבור אופנועים מודרניים וגם על המרוצים לאופנועים חשמליים.

*   *   *

תמיד כאשר אני אוסף אופנוע לסופ"ש, היום הראשון מוקדש להסתגלות. אני לאופנוע כמובן. ראשית, המעבר מהתנוחה המוכרת של האופנוע שלי שכל כך התרגלתי אליה לאופנוע אחר המחייב תנוחת רכיבה אחרת, והסתגלות לזוויות חדשות של מיקומי הרגליים, רכינה וכדומה. מה שלכאורה בתחילה נראה לא נוח, מתגלה לאחר פרק זמן מסוים כנוח וטבעי לחלוטין. השלב הבא הוא כמובן היכרות עם האופנוע, הסתגלות לתפעולו על מתגיו השונים, תגובות מצערת ועוד, כל זה כהכנה לרכיבה הארוכה שתתבצע עליו ביום המחרת.

כך גם היה עם ה-SV ולאחר שהתגברתי על אכזבת הסאונד יצאנו יחד, הוא ואני, לכיוון ירושלים לסיבוב היכרות קצר ומשם הביתה. בתחילה, תנוחת הרכיבה באמת הרגישה מוזרה מעט כאשר השיפוע של המושב מצמיד את האשכים אל מיכל הדלק. בהמשך למדתי שצריך לשבת זקוף יותר כאשר האגן מוזז אחורה עד למדרגת מושב המורכב והרגליים נותנות קונטרה לייצוב ומונעות גלישה קדימה אל מיכל הדלק. תנוחה זו התגלתה כנוחה מאוד ולא מעייפת אך כל אליה והקוץ שבה ואל זה נגיע בהמשך. כבר בתנועה עירונית וגם בכבישים מפותלים מערכת הזרקת הדלק מתגלה כבעייתית משהו כאשר פעולת העבודה שלה איננה חלקה ומלווה במעין מכות גז, לא משנה כמה עדין ניסיתי להיות. בשלב מסוים פשוט ויתרתי. הרי אני על ווי-טווין וזה אומר שלא צריך להוריד הילוכים, אפשר למשוך מאפס גם ברביעי ואפילו בחמישי…

בתחילת המילניום החדש מכרה חברת קאג'יבה של האחים קסטיליוני את דוקאטי לחברת TPG, טקסס פאסיפיק גרופ האמריקאית, ובכסף שקיבלו האחים הם השתמשו כדי למנף את הבייבי החדש שלהם, MV אגוסטה. למרות שעם דוקאטי עזב אותם גם פייר טרבלאנש, עדיין נשארו אצלם שני מעצבי-על, טמבוריני – כדי לעצב את דגמי MV ומיגל גאלוצ'י אבי המונסטר – כדי לעצב את דגמי קאג'יבה העתידיים. בשנת 2000 יצא הקאג'יבה רפטור 1000 (החלופה של קאג'יבה למונסטר של דוקאטי) שעשה שימוש במנוע ה-TL של סוזוקי והיה הרבה יותר מוצלח מה-TL וב-2003 יצא אחיו הקטן הרפטור 650 שעשה שימוש במנוע ה-SV. למרות שהרפטור היה אופנוע מוצלח, לא התבטאה ההצלחה במכירות, כי מה לעשות – השם דוקאטי מושך ומוכר יותר מאשר השם קאג'יבה. ומדוע אני מזכיר את הרפטור? כי אם תסתכלו בתמונות תראו שה-SV החדש הוא ממש אחיו התאום של הרפטור שנולד לפני 14 שנה.

לצערנו הרפטור לא הגיע מעולם לישראל ולי אישית לא יצא לרכב עליו גם בחו"ל. חבל, זו הייתה יכולה להיות חוויה, בטח ובטח רלוונטית לטור הנוכחי, ולכן כל שנותר לנו זה לתהות איך הרגיש הלב היפני בתוך אופנוע איטלקי. אבל מאז זרמו הרבה מים בטיבר, קאג'יבה נסגרה סופית, וגאלוצ'י עבר לגוצי וזו כנראה הסיבה שסוזוקי הרשו לעצמם להעתיק ללא בושה כמעט אחד לאחד את עיצוב הרפטור כולל המעבר לשלדת מסבך משולשים מפלדה ולהוציאו כיום כ-SV מודל 2017. שיהיה, אני בכל אופן שמח על כך כי כמו שהזכרתי קודם, יצא להם האופנוע הכי יפה בליין הדגמים שלהם.

*   *   *

בשבת יצאתי דרומה, את פני קיבלה שמש שקרנית וקור מקפיא. חשבתי שככל שאדרים המצב ישתפר אך זה ממש לא קרה. עליתי על כביש 6 והרכיבה בכביש המהיר הייתה איך נאמר, די סיוט במהירות של מעל 120. כן, אני יודע שזה אופנוע עירום ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות רבה וברגע שהגעתי לבית קמה ירדתי מהכביש המהיר לכיוון אופקים ומשם לצאלים בואכה צומת משאבים. מאוד הופתעתי לטובה מהמושב הנוח. זה התגלה, לאחר שגיליתי את תנוחת הישיבה הנכונה, כרך ותומך בדיוק במידה הנכונה כך שהישבן שלי לא כאב ולא סבל כלל לאורך כל 450 הקילומטרים שעברתי באותו יום.

הרכיבה בכבישים הצדדיים הללו הייתה תענוג, הכבישים הריקים והשממון מסביב פשוט משכרים. אנחנו קיללנו את איזור צאלים כל פעם שנקראנו למילואים אבל בשביל טיול חורף על האופנוע זהו אחד האיזורים היפים ביותר גם עם אופנוע כביש. הסוזוקי היה בן לוויה צייתן ונאמן והיכן שהכביש היה משובש, הדבר לא הפריע לו כלל. מצומת משאבים המשכתי דרומה למצפה רמון עם איזו חניה קטנה לבדיקת גבים וקצת צילומים בנחל צין והמשכתי הלאה למכתש. באותו יום לשמחתי עם ישראל נשאר בבית בזכות השמש השקרנית, כך שהתנועה בכבישים הייתה מאוד דלילה ולי ניתנה הזדמנות ליהנות כמו שצריך מהדרך למצפה אשר רצופה בסוויפרים מהירים. איפשהו באמצע המכתש ירדתי מהכביש לשביל צדדי לצורך צילומים וגם לעצירת מנוחה. רצה הגורל ותוך כדי התעדכנות/מעבר על ההודעות בוואטסאפ הסתבר לי שאחד מחברי עבר בדיוק באותו זמן דרך המכתש לכיוון צפון, תכתובת קצרה וסיכמנו שאני עולה גם מעלה חזרה למצפה ומשם קפה ורכיבה חזרה צפונה. את הדרך חזרה עשינו במהירות של כ-115 קמ"ש, בכל זאת האיש היה עם אופנוע אספנות שלקח אותו מהמרכז עד אילת וחזרה ללא בעיות בכלל. כן זה נשמע אטי אבל דווקא במהירות הזו נהניתי יותר מכל, אין שום מאבק עם הרוח הנגדית וגם הצוואר אומר תודה.

כיום, מבחינת מחיר אין עוררין על כך שה-SV הוא התמורה הטובה ביותר לכסף בשוק הישראלי למרות שלדעתו של חבר טוב, ורוכב מנוסה מהבולטים בארץ, המנוע שלו מיושן. בניגוד אליו, לדעתי זה לא חיסרון. לדעתי אין סיבה לשנות או לשפר משהו שעובד מצוין. גוצי, דוקאטי ו-BMW רצים כבר שנים על אותם מנועים, אז מדוע שסוזוקי לא? מה עוד שמנועו של ה-SV יחסית צעיר למנועים של החברות שהזכרנו כאן.

בדרך חזרה כבר מצאתי את עצמי מהרהר אילו שיפורים הייתי שם ב-SV. אינני יודע מה הראשון מביניהם אבל שני דברים הייתי מתקין דחוף: האחד – פיירינג חרטום בסגנון המונסטרים הישנים או אפילו של הרפטור להסטת הרוח, והשני – אגזוז חילופי יחד עם מפת הצתה חדשה לשיפור התגובה של מערכת ההזרקה בסל"ד נמוך. שני אלו בלבד לא רק שיגדילו את אפקט ההנאה מהאופנוע אלא גם את אפקט הנראות והסאונד שלו ואם על הדרך יתווסף לו קצת פלפל איטלקי (מישהו אמר רפטור?) אז על אחת כמה וכמה. כי איך אמר פעם חבר מתפוז אחרי שהתנסה באופנוע איטלקי: "הסוסים האיטלקים מרגישים הרבה יותר חיים מהסוסים היפנים".