האם רוסי הוא באמת הגדול מכולם?

ולנטינו רוסי נמצא העונה על סף זכיה עשירית באליפות העולם, זכיה אשר גם תקנה לו ללא ספק בקרב דעת הקהל גם את התואר 'הגדול מכולם'. אבל האם באמת התואר הזה מגיע לו? אין ספק שבקרב מעריציו האדוקים של הדוקטור התואר הזה הגיע לו כבר מזמן אבל בכל זאת, למען הספקנים, בואו ננסה לבחון זאת מבחינה אובייקטיבית.

רוסי נמצא בזירה הבינלאומית כבר עשרים שנה כאשר שש עשרה מתוכן הן בקטגוריה הבכירה. הוא הגיע אל הקטגוריה הבכירה כאשר זו הייתה בשלבי דעיכה מבחינת הפופולריות. פרישתו של מיק דוהאן ב-1999 הייתה סופו המוחלט של תור הזהב שהחל עם בוא האמריקנים והאוסטרלים בסוף שנות השבעים אל הזירה הבינלאומית, רוכבי הדירט-טראק שהגיעו מעבר לים כבשו בסערה את המסלולים וסיפקו לנו הצופים את אחת התקופות המלהיבות והתחרותיות ביותר שהיו אי-פעם בסדרת המוטו-GP, כאשר שנות ה-80 היו השיא עם שתי קבוצות רשמיות של ימאהה, האחת בניהולו של קני רוברטס והשניה בניהולו של ג'יאקומו אגוסטיני. סה"כ היו על הגריד כ-12 אופנועי מפעל בנוסף לקבוצות לווין כאלו ואחרות ורוכבי וויילד-קארד. פציעתו של וויין רייני ופרישתו של קווין שוואנץ הותירה את הבמה למיק דוהאן ששלט במשך חמש שנים ללא עוררין וגם כמעט ללא תחרות בסדרה. תוסיפו לזה את גם את סלידתו של דוהאן מהתקשורת וכל אמצעי חנופה אחרים ותבינו למה ירדה קרנה של הסדרה. לעומת דוהאן רוסי הכניס צבע ועניין, והפלירטוטים עם הקהל והתקשורת בכל מירוץ החזירו את הפופולריות לסדרה כאשר בשלב מסויים העניין האמיתי לא היה על המסלול אלא יותר של מה יעשה רוסי בסוף המירוץ, איזה תעלול או הצגה לקהל הוא ייתן הפעם?

כאשר רוסי הגיע לקטגוריה הבכירה לא הייתה לו ממש תחרות, ביאג'י כבר היה מעבר לשיאו וחוץ מסטה ג'יברנאו שזרח למשך שנתיים בתחילת עידן מרובעי הפעימות לאחר שרוסי עבר לימאהה, לא היה מישהו שממש סיכן את רוסי. נוסיף לכך את העובדה שרוסי נהנה מיחס מועדף אצל מישלין שפעמים רבות סיפקה רק לו צמיגי מירוץ שיוצרו בן לילה על סמך הנתונים שנאספו במקצי הדירוג באותו סופ"ש, ותקבלו מתכון בטוח לניצחון. על ההעדפה הזו כבר נכתב רבות בעיתונות העולמית ואני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של מאט אוקסלי על הצמיגים בגיליון של MCN ספורט מ-2008. גם אצל היצרניות רוסי נהנה מיחס מועדף בין אם זה בהונדה בתחילה ולאחר מכן בימאהה. בשתי הקבוצות רוסי היה הרוכב מספר אחד על פיו נבנה האופנוע וכל זמן שבן קבוצתו לא סיכן אותו, כמו אדוארדס לדוגמה, הכל היה בסדר. אבל ברגע שהביאו רוכב אשר עלול להוות יריב פוטנציאלי, אז הארץ רעשה. כולנו זוכרים את סאגת קיר ההפרדה שדרש רוסי וקיבל כאשר לורנצו הצטרף לקבוצת ימאהה ב-2008, ואת הסירוב לשיתוף נתונים וכיו"ב. בעצם מ-2007 נתקל רוסי ביריבים השווים לו מבחינת היכולת והאמצעים. חוק הצמיגים שנכנס ב-2007 ואסר הטסת צמיגים לבוקר המירוץ היה רק ההתחלה. סטונר ופדרוסה ולאחר מכן גם לורנצו ומארקז הראו שבתנאים שווים הם דומיננטים בדיוק כמו רוסי. שימו לב שמ-2007 למעלה מ-90 אחוז מהנצחונות במירוצים מתחלקים בין החמישה הללו כאשר קייסי סטונר הוא הרוכב המצליח ביותר בעידן ה-800 עם 33 נצחונות (לעומת 21 של רוסי) כאשר 23 מתוכם הם על דוקאטי.

אז מה באמת עושה את רוסי ל'גדול מכולם'? האם זה כשרון רכיבה יחודי? אין ספק שרוסי הוא כישרון ענק אחרת הוא לא היה שם על הבמה המרכזית של עולם מירוצי האופנועים, אבל אם פעם נאמר שלא משנה על מה רוסי ירכב הוא תמיד ינצח – בא הפיאסקו על דוקאטי והוכיח אחרת. המצחיק הוא שבעונת 2010 רוסי ירד על סטונר בראיון וטען שסטונר לא משקיע מספיק בדוקאטי ולכן הוא נכשל. ג'רי ברג'ס הוסיף שמן למדורה ואמר שהוא ורוסי יכולים לסדר את האופנוע בשמונים שניות. את הסוף של הפיאסקו הזה כולנו יודעים. הישגו הגדול של רוסי בדוקאטי היה כזה שלא ירצה לזכור 12 מירוצים בעונה אותם סיים על הקרקע אחרי התרסקות כזו או אחרת… וכך לאחר שנתיים כושלות בדוקאטי רוסי חזר לימאהה, עם הזנב בין הרגליים אפשר לומר, כאשר הפעם הוא מגיע לא כרוכב מספר אחד אלא כרוכב מספר שניים. עם חזרתו לימאהה רוסי הודה בריאיון שאיננו מבין כיצד סטונר הצליח לנצח עם הדוקאטי הזה. הנקודה היא שרוסי הגיע לקבוצה שהיה לה אופנוע שניצח מדי פעם עם סטונר עליו למרות הבעיות בפרונט, אבל עדיין ניצח מירוצים. ג'יאקומו אגוסטיני תיאר זאת כך: "סטונר מאוד דומה למייק היילווד כלומר הוא ירכב חזק וינצח על כל אופנוע ובכל מצב גם כאשר הסט-אפ של האופנוע לא בדיוק לשביעות רצונו. ולנטינו לעומת זאת מאוד דומה לי. כלומר, הסט-אפ של האופנוע חייב להיות מכוון ולהתאים פיקס אחרת זה לא ילך".

עם חזרתו לימאהה גילה ולנטינו שה-M1 הוא כבר לא האופנוע שלו. בשנתיים שהוא נעדר מימאהה פותח האופנוע לפי סגנון רכיבתו של לורנצו שבנוי על מהירות פניה גבוהה מאשר על בלימה מאוחרת ויציאה מוקדמת מהפנייה, סגנון שאפיין מאוד את רוסי לפני שעזב לדוקאטי. לקח לרוסי שנתיים להתרגל לאופנוע החדש. בזמן הזה נפרד רוסי מג'רמי ברג'ס שליווה אותו לאורך כל הקריירה שלו בקטגוריה הבכירה כמכונאי/טיונר הראשי ומינה את סילבנו גלבוסרה כמחליפו של ברג'ס בתקווה שדם חדש ופרספקטיבה חדשה יעזרו לו.

אבל, באותו זמן הגיע גם ילד פלא חדש, מארק מארקז, כישרון-על שטרף את כל הקלפים כבר בעונתו הראשונה כאשר היה לרוקי הראשון מאז קני רוברטס האב שלוקח את האליפות וכמובן גם לרוכב הצעיר שזוכה בה. בעונה השניה מארקז הגדיל ועשה כאשר הראה דומיננטיות מוחלטת וניצח את כל עשרת המרוצים הראשונים וסה"כ 13 נצחונות בעונה. בנוסף לכישרונו מארקז התגלה גם כאסטרטג מצויין כאשר הוא איננו ממהר לברוח ליריביו מתחילת המירוץ כפי שאוהב לורנצו אלא להיפך הוא משתדל לשמור על צמיגיו ורק לקראת סוף המירוץ הוא נכנס למוד תקיפה והכרעת המירוץ. יעידו על כך זמני ההקפה שלו ברוב המירוצים, לעומת לורנצו לדוגמה, בהם הזמנים המהירים שלו נקבעים בשליש האחרון של המירוץ. למי שראה את המירוץ האחרון באוסטרליה שם לב בוודאי שההקפה המהירה במירוץ הייתה של מארקז והיא נקבעה בהקפה אחרונה עת עקף את לורנצו וניצח את המירוץ.

אז האם באמת רוסי הוא הגדול מכולם? הפיאסקו עם דוקאטי והישגיו של מארקז מראים לנו שזה כנראה לא הכשרון. כן, רוסי הוא רוכב-על אבל הוא לא הכישרוני ביותר שהיה אי-פעם. מה שכן מאפיין את רוסי הוא היותו אסטרטג-על: בכל שנותיו במוטו-GP עד המעבר לדוקאטי, רוסי היה נכנס לנשמתם של יריביו ומערער את ביטחונם עוד לפני המירוץ אם זה במסיבת העיתונאים ואפילו בטוויטר וכיו"ב. גם במירוצים עצמם ניתן לראות איך הוא לא ממהר לתקוף או לברוח כבר מתחילת המירוץ אלא יושב זמן רב מאחוריהם וממש לומד את יריביו ומחכה לרגע הנכון בו יוכל לתקוף אותם, ואותו רגע נכון לעקיפה חייב להיות מתאים לא רק מבחינת שלבי המירוץ אלא גם הרגע הנכון לשבירה מנטלית כך שבפעם הבאה, אותו רוכב יעשה במכנסיים רק מהידיעה שרוסי מאחוריו.

אבל יש סיבה אחרת לדעתי שבגללה הוא ראוי לתואר הזה. קני רוברטס האב אמר פעם בריאיון שזמן החיים של רייסר בזירה הבינלאומית הוא כעשר שנים שאחריהן מגיעה הירידה ביכולת בצורה חדה. והסיבות לכך הן רבות, החל מחוסר מוטיבציה שמגיע עם הזמן לאחר שהגעת להישגים, הפציעות, המתח הרב שכרוך בעונה ארוכה שכזו וכמובן הנסיעות והחיים על המזוודה. רק תחשבו על כמה זמן לוקח לנו להתרגל לג'ט-לג, ואז תחשבו על רוכבי ה-GP שצריכים לרכב בסופ"ש אחד בארה"ב ומיד לאחר המירוץ ביום ראשון לארוז הכל ולטוס לצ'כיה כי כבר באותו שבוע ביום שישי מתחילים מקצי האימון של הסבב הבא. אין מנוחה ואין זמן התאוששות, העומס הוא עצום ובין המירוצים הם עסוקים בכל מיני הופעות תקשורתיות כאלה ואחרות. לא פלא שדוהאן וסטונר עשו הכל כדי להתחמק מאותם אילוצים תקשורתיים.

וכאן רוסי מנצח את כולם! כבר 20 שנה שהוא איתנו מתוכן 16 בקטגוריה הבכירה והמוטיבציה עדיין גבוהה וקיימת ללא סימני שחיקה. אולי דווקא הפיאסקו עם דוקאטי שגרם לכולם לחשוב שהנה, זהו נגמר הדלק, הוא זה שמילא מחדש את המצברים אצל רוסי והחזיר אותו רעב ונחוש, להוכיח אולי יותר מאי פעם, שהוא עדיין רלוונטי. והנה העונה, שהיא לדעתי העונה הראשונה בקריירה שלו שבה הוא מתחרה כשווה בין שווים ללא עדיפות כלשהי, בין אם זה צמיגים או עדיפות טכנולוגית שהייתה לו בעבר כרוכב מספר אחד, רוסי עומד לזכות בתואר למרות שלא ניצח יותר מדי מירוצים, רק ארבעה עד עתה, אבל הוא דאג להיות שם על הפודיום כמעט בכל מירוץ למעט שניים כאשר המיקום הכי נמוך הוא חמישי. הוא אולי לא מהיר מיריביו ובמקצי הדירוג הוא לא מככב, אבל הוא מגיע מוכן ליום המירוץ ועם אסטרטגיה נכונה ושיקול דעת נבון שנבנה עם ניסיון השנים מציב אותו קרוב מאי פעם לאליפות העשירית ובאמת ובתמים לתואר הגדול מכולם. בואו רק נקווה שקללת וולנסיה מ-2006 לא תכה בו שוב.