האנטילופה והברדלס

או: למה אני זוחל החוצה מהשכונה על 10 קמ"ש

 

לפני חודש עברתי חוויה טראומתית: נכשלתי בטסט.

למען הגילוי הנאות אני מציין מיד כאן ועכשיו שכבר נכשלתי בטסטים. לא אחת. בדרך כלל ליוותה את הפאלטות תחושה של אכזבה קלה: נו, מה? – חשבת שבוחן יעביר אותך עם כדורון אפור מפוקסלינה לידית הקלאצ'? קיווית שהוא ישכח לבדוק מידות צמיגים? יתעלם מהצמיג האחורי הרחב יותר?

ותמיד אותה הרגשה כמו ילד נזוף: בחייתאכ, יא אלטע-קאקר, אתה עם כל הניסיון שלך עושה מבחנים לבוחן?!

אבל לא הפעם. הפעם החמצמצות חיכתה קצת עד שהגיעה, שבוע אחרי ליתר דיוק. הנה אני מספר לכם למה.

יש לי ברדלס איטלקי מפוצץ באופי (ברוטאלה) שקניתי עם אגזוז מפוצץ ביופי (טרמיניוני). יופי ווקלי הכוונה. מבחינה ויזואלית הוא סתם צינור עם קופסה עגולה בקצה. לא סתם חיברו לי כזה לאופנוע: אנשים בריאים עם נגיפי מרוצים בדם, ישבו על מדוכה איטלקית והבינו שמשהו באופנוע הזה מוריד מחווית הרכיבה שלו, פוגם בד.נ.א, מתנכל למסורת, מכרסם במורשת וחותר תחת היסודות.

הם התכוונו לאגזוז. המקורי, זה שהברוטאלה יוצא איתו מהמפעל הוא יפהפה, אבל זה לא שייך לעניין הנגיפים האמורים. אתה לא יכול להוציא מהאורווה רמך מרוצים צעיר, לקצוץ לו את הביצים, ואז לנעוץ לו דרבונות בצלעות ולקוות שירוץ בחשק-שצף-קצף פראי.

וזה עוד אחרי שקראת לו ברוטאלי.

אז הם הלכו ושיפרו ותיקנו את המצב ובמקום שלושה צינורות שיוצאים מקופסה קטליטית מרובעת ששוקלת הרבה, הם חיברו לאופנוע דוד אחד קטן, ריק, רזה ומצ'וקמק. דודון. דודי.

והנה, לא רק שירד משקל מצד ימין, לא רק שנהיה פתאום המון מקום מתחת לגחון, היתה לזה תוצאה נורא מעניינת: האופנוע נסע אחרת. לא, זה לא מדוייק, נגיד שוב: פתאום האופנוע נסע.

האנטילופה הפכה לברדלס. זה לא שאנטילופה רצה לאט, היא רצה מהר כי אחרת תאבד חיים ואילו הברדלס רץ כי אחרת אין לו חיים.

רגע של פילוסופיה, מהות ההבדל: תחשבו שלכאורה האנטילופה היתה צריכה להיות מהירה יותר, ולא היא. כי בהגדרה שלו הברדלס נבנה מכונת מירוץ, ואילו האנטילופה הגדילה ראש (רגליים) מבחינה אבולוציונית כדי לשרוד.

עכשיו תחשבו טרמיניוני.

אז אני הולך לטסט, והבוחן כבר מתכונן לחתום לי שהכל בסדר עד שהוא נוגע בטעות ברולר של הגז. בחדר הסגור של מכון הרישוי נשמעת צווחה רמה, ובן רגע מכל הפתחים מציצים פנימה פרצופים מבוהלים שואלים מה זה היה, מה קרה ומה נהיה.

זו כמובן היתה טעות לפתוח שם גז. בשביל מה? מה הטעם? ברדלס ממילא לא יכול לרוץ בכלוב.

טוב, היה צפוי. הלכתי הביתה, החלפתי למקורי וחזרתי, ועברתי. לקח כולו חצי שעה עבודה, אבל לרכיבה שנקבעה לשבוע אחרי הוא כבר נשאר. התעצלתי לפרק ולהרכיב. זמר האופרות האיטלקי בעל האלט הגבוה, ז'אן-קרלו טרמיניוני, נשאר על המדף. אהיה אזרח טוב – ניחמתי את עצמי – אשמור על הסביבה.

עוד זה מתעכב וזה בא, משהו חדש ובעייתי: קניתי קסדה חדשה. היא ישבה הדוק ולוחץ עם בידוד מעולה, כמו שצריך. יפה ונאה.

עבר שבוע והתכנסנו כהרגלנו בחוג לגיאוגרפיה למדידות ארץ המולדת, והפעם – לרמת הגולן.

מודה, הרכיבה לרמת הגולן היתה משונה. לא שמעתי כלום. חשבתי שאני רוכב על חשמלי. חווית הרכיבה ירדה לזירו. תרתי משמע. גם הרגיש לי כאילו הוא עייף קצת, כאילו לא ישן מספיק בלילה.

הברדלס הפראי נעלם לי בסוואנה.

אז הבנתי שזה לא רק הצליל הממכר אלא המהות של המכונה האיטלקית האקזוטית שקיבלה חיים שנלקחו ממנה ע"י תקנות הרעש הבינלאומיות.

למחרת החזרתי את טרמי הפראי והמניאק. הוא מדבר בעגה קמ"שית וסופר כסף לבן על האספלט השחור, סוחר בשרירי מומנט ומזריק מחטי סל"ד. בקיצור – ספק סמים שרופים.

אני יודע שאני יוצא חנטריש בעיני ארגוני איכות הסביבה, אבל ארגוני איכות הרכיבה בטח יבינו אותי. סורי.

ומאז, כדי לא להפחיד ולהקפיץ גר יתום ואלמנה, נביאי שקר ובעיקר שכנים, אני זוחל החוצה מהרחוב שלי על 10 קמ"ש, במצערת סגורה ובאינרציה עצורה, וכמעט לא שומעים אותי. אחרי קילומטר אני בחוץ, במרחבי הפרייריות של הלבנט הפרוע, משתכשך בזפת החמה, הבינעירונית.

ואז אני פותח, ומתייפח.

                                        האנטילופה                                     הברדלס