הגיגים דו גלגליים

אחרי שעוד חבר נהרג ועוד אחד נפצע קשה בשבוע אחד, הבנתי שאתה לא יכול להיות אופנוען אם אתה לא לוקח את החיים בקלילות קצת אינפנטילית.

 *   *   *

"קרן שחר ראשונה היא זמן מצוין לצאת מהבית כדי להגיע לכביש כשהוא נקי מרכבים ומרוכבים אחרים. במיוחד כשחם כל כך" – כך מנסה לשכנע אותי תומר כדי שארכב אתו בשבת הקרובה באמצעו של אוגוסט.

חבטתי אינסטינקטיבית באגרופי בפניו בחוזקה, חפנתי בעוצמה מיליטנטית את אשכיו עד סופראן גבוה, ואמרתי לו שאישית אני מעדיף להזיע את עצמי למוות בשבת, ולא לצאת מהבית לפני קפה, סקס של בוקר, מקלחת טובה, ארוחה הגונה, אספרסו, ופרק של משחקי הכס.

*   *   *

אולי אני מזדקן, אולי אני כבר לא יכול, או אולי שאני סתם לא בכושר ובלי אופנוע מתאים, אבל אני ממש מתגעגע לקחחחחח של סליידר הברך בכביש.

טוב, שנה חדשה. צריך לקנות אופנוע. אחד שווה. אין ברירה.

*   *   *

תוך התייעצות לגבי זהותו של הקורבן הדו גלגלי הבא שלי, שואל אותי צביקה הדוקאטיסט למה אני לא לוקח דוקאטי בחשבון ולמה יש רק אופנועי 4 צילינדר בתפריט.

"אני מת על פעמות הפום פום פום של לב הדוקאטי" – הוא אומר לי.

אמרתי לו שבמנועים של אופנועים, כמו אצל נשים, אני מעדיף אותן צורחות.

 

*   *   *

 

רכבתי השבוע בלי קסדה.

כי חשבתי שהגיע הזמן להרגיש איך זה אחרי 31 שנה בתוך קסדה.

אז שמתי זין ומשקפי שמש, לקחתי את האופנוע שלי – זה עם הצילינדר היחיד והגרגור העמוק, שמתי את הקסדה על מיכל הדלק, ורכבתי אתו נטורל.

שמעתי את השסתומים מתקתקים ואת פעימות הבוכנה שמתחתי, שמעתי בס מאיים משני האגזוזים מאחור, שמעתי את הרוח, את קולם של האנשים המצביעים עלי, הרחתי את הדלק מלמטה ואת ריחו השרוף שיוצא מאחורי.

ואז ירדה בי ההכרה כמה שהקסדות שלנו מפלטרות את האופנועים שלנו בדרכם אל המח.

עצרתי בצד וחבשתי את הקסדה.

חייבים.

  *   *   *

"אתה יודע איך מהר נסעת? הורדת לנו את הלב יא חוליגן" – אמר לי מאן דהוא חובש כיפה בקצה העליות לירושלים אי שם בשנות התשעים.

ביקשתי לו שבמקום לכעוס עלי ולקרוא לי בשמות, שיתפלל שאחזור הביתה בשלום כדי שלא יתפלל לעילוי נשמתי.

הכעס התחלף בעיניים משתוממות, הרמזור האדום מכעס אף הוא החליף צבעים והוריק, חייכתי, וסובבתי את מצערת הפיירבלייד עד הסוף.

כי ככה עושים כשאוהבים.

*   *   *

לאחרונה ירדה בי ההכרה שאני אכן מאד אוהב לאסוף אופנועים וששה כלים זה מספר מכובד, אבל אני יותר אוהב לרכוב עליהם. ומה לעשות, ואם הממון אינו מצוי בכיסך ברמת הפזרנות, אז על אלה שאוספים, לא רוכבים.

ואני רוצה לרכוב.

*   *   *

"הוא סתם עומד אצלך מכוסה, תן למישהו לרכוב וליהנות עליו" – אמר לי רוכב ותיק על ה-GSXR750 ממודל 86 המיתולוגי שחונה אצלי, והעיר את הקוף שחנה אצלי בלב וקפץ מיד החוצה עצום וזחוח.

כדי להצדיק בפני האומה הדו גלגלית את השם הקיצוני של "הכל או כלום" שיצא לי בעולמו של השטן, החלטתי למכור את כולם. כמעט. לבד מאחד: הפיירבלייד הזועם שיילך ממני רק כשאקבר – ורצוי שיכניסו גם אותו לקבר שלי כדי שאגיע למנוחה נכונה באמת.

אז מכרתי כבר שניים. אחד מהם הוא ה-R. עוד שלושה למנאייק. BMW S1000RR, היר אי קאם.

  *   *   *

רכבתי לא מזמן עם רוכב מאד מוכר שהיה ברור שהוא מהיר ממני ואפילו היינו על אופנוע זהה. כך שתירוצים לא יכולתי לספק.

התחלתי טיפה ללחוץ קצת יותר כי הבנתי שאני יכול להיצמד אליו, אבל אז החלטתי שאני מפסיק להתחרות בעצמי וליהנות מהרכיבה כמו שסבבה לי.

אני חושב שאני אאמץ את זה.

*   *   *

מתישהו תמיד יגיע הרגע שאחרי שבוע עבודה ארוך ותכנון ללכת ביום שישי בבוקר לכמה "סידורים" ארוכי מהלך וטווח עם האופנוע ולרכוב מעט סוף סוף, תאמר לי רעייתי שתחיה כלאחר כבוד: אז אולי גם תביא בדרך xxx מהסופר?

וכאן מתחילה ההתחבטות ומגיעה לשיא:

אם אני עולה על האופנוע, אין מצב לקנות כלום כי אי אפשר לסחוב על האופנועים שלי כלום מלבד מה שנכנס בכיסים ואז אשתי תהיה לא מרוצה בעליל כי אני תוקע לה ברז.

מצד שני, אם אסע בג׳יפ וארצה את רצונה של שתחיה, אהיה עצבני בכל השבוע הבא עד ליום השישי בו, כששוב תיפול בידי ההזדמנות לסיבוב, אבל האשה תהיה מרוצה.

התחבטות…

טוב נו, מעולם לא הייתי הטיפוס המרצה.

*   *   *

הצער שחשתי על כך שגנבו לי את האופנוע היה כל כך עמוק, עד שהעיר אותי בבהלה מהשינה.

שנה טובה!