הו האימה!

החייזר החום

רמי סגל ואני יושבים לראות את שלל וטרמה, מדפדפים ומתפעלים, והנה רמי זורק לי: "זה משהו מיוחד. לא יודע איזה אופנוע זה אבל הוא בנוי אחרת".

חזרתי הביתה, העליתי את התמונות על המסך והתחלתי לחקור. כשהצלחתי לפענח מה זה וצללתי לתוך הסיפור, נשרטתי. אני מת על חשיבה מכנית מקורית וכאן יש ממנה בשפע, בנדיבות, בטונות. פעם בדור נתקלים בחשיבה יצירתית שכולה פרץ של גאונות והשראה לעתיד, מקדימה את זמנה ולפעמים גם את זמננו. אז הנה לפניכם סיפורו של אופנוע "אימה" (IMME). קחו 5 דקות ואתם נטרפים, מבטיח, אבל תחילה ניתן כבוד לאביו מולידו: נורברט רידל, גרמני.

קודם כל העין קולטת שהמתלה האחורי הוא מסוג מונושוק. יפה. כבר היו מתלים כאלו באופנועים עוד בשנות ה-30 אבל לא ככה, כי איפה בולם הזעזועים שבדרך כלל נמצא בתוך הקפיץ? – אין, אבל אל תדאגו, תיכף נמצא אותו…

הדבר השני שהעין מיד קולטת הוא שהמתלה האחורי הוא מסוג סווינגארם, זרוע צידית יחידה. כן, כמו באופנועי הספורט המודרניים. רגע, מה זה מקדימה? – נכון, גם המתלה הקדמי הוא חד זרועי. הופה!

הלאה: איפה האגזוז? – תתכופפו למטה וחפשו. מצאתם? – לא, וגם לא תמצאו, כי הוא חלק מהשלדה. ממשיכים: איפה הקרבורטור? פילטר אויר? – מאחורי מכסה הצד הימני, סגורים ומוגנים מלכלוך ואבק. ממשיכים: איפה רגלית ההילוכים? – אין. אז הוא אוטומטי? – לא.

תא מסמכים נחצב בתוך מיכל הדלק ואני מניח שחוץ ממסמכים הוא מכיל גם רכיבי חשמל. אין מספיק מידע.

התמונות שצילם רמי סגל בווטרמה, מנהיים:

IMME R100

אירופה, סוף שנות ה-40, היבשת הרוסה וחרבה ומחפשת פתרונות תנועה זולים וזמינים. באיטליה ממציאים את הווספה, בגרמניה חושב נורברט רידל על כיוון שונה לגמרי. הוא לוקח צינור ברזל ארוך בקוטר 40 מ"מ ומנסר אותו לשלושה מקטעים. מהאחד יכין קשת שתהווה שילדה, את השני יכופף ויעגל ויתקין אותו כמתלה קדמי, ואת השלישי ישאיר כמות שהוא שישמש זרוע אחורית עליה יורכב הגלגל.

אבל לא רק הגלגל האחורי יורכב עליו אלא גם המנוע! במרכז הגוף יש ציר מרכזי עליו תלוי הצינור כמו נדנדה, מאחור – גלגל, מקדימה – מנוע. את הציר המרכזי הוא בונה באופן מאסיבי עם דיסקיות חיכוך וברז הידוק ששולט על כמות החיכוך הרצויה לפי שיבושי הדרך. ועכשיו דמיינו לעצמכם את הגלגל האחורי נכנס ויוצא מבור בכביש: זרוע הנדנדה עולה מאחור, המנוע יורד קצת למטה, הקפיץ שמאחורי הכסא מתכווץ, ודיסקיות השיכוך ממתנות את הריבאונד. מושלם!

את אותו צינור אופקי ששימש כשלדה, זרוע אחורית, מתלה מנוע ומפלט, חצה מצד לצד גם מנגנון המעצור האחורי, וכמובן שגם רגלית הברקס היתה מחוברת אליו. תימצות פונקציונאלי אדיר של צינור אחד בודד. פרפקט!

נעבור למנוע. רידל מעצב מאלומיניום מנוע דו"פ שוכב (אפקי) בעל צילינדר בודד ובלי ראש מתפרק. הראש כלול בגוש המתכת. המבנה הזה קרוי מונובלוק והיו עוד יצרנים שהשתמשו בו, כמו בוגאטי למשל. תראו את קווי הזרימה הנקיים של צלעות הקירור מראש הפלאג ועד לתמסורת במבנה שמכונה "צורת ביצה". המונובלוק אולי מסובך יותר לטיפול אבל הוא מיוצר בהתאמה מלאה ובעל נצילות גבוהה יותר בשל מניעת הפסדי כח ודליפות הבאים בעקבות ברגים, חיבורים, אטמים. למנוע הזה היו 99 סמ"ק והוא הוציא 4.5 כ"ס. באותה תקופה הספק כזה היה מתקבל ממנועי 125 סמ"ק בדרך כלל, לא פחות. את גל הארכובה מיסב רידל ותלה רק בצידו האחד. מוזר ובלתי מובן למה בחר הממציא במבנה חלש כזה שהיה בהמשך גם כשל מרכזי כפי שתיכף נלמד.

 

הגיר היה בעל 3 מהירויות ונשלט ע"י כבל מהכידון (כמו בווספה, מהגריפ השמאלי). לא היה לו ניוטראל אבל ניתן היה לתפוס את ידית המצמד בלחיצת הפרדה קבועה ע"י קליפס קטן (הדגמה – בסרטון). ההילוך הראשון היה באמצע, השני מתחתיו והשלישי מעליו. מסובך משהו. כיבוי המנוע היה מתבצע ע"י סיבוב המצערת קדימה. בדגמים שסופקו עם מצבר, נקבע מיקומו בין הציר המרכזי והקפיץ האחורי.

בדצמבר 1947 היה היצור המקורי הזה מוכן. רידל הקים חברה בשם RIEDEL AG, מיקם את המפעל בעיר בשם אימנשטאט (IMMENSTADT) העניק ליציר רוחו וכפיו את השם IMME R100, קבע גרפיקה יפה בצורת דבורה עם גלגלים על מיכל הדלק (משחק מילים בדיאלקט המקומי: אימה = דבורה), עוד כמה שיפצורים ושיפורים וביוני 1948 הוא עלה לכביש.

האימה על כל מרכיביו המיוחדים – בסרטון:

 

תולדותיו

מיד עם הגיחו לאוויר העולם היה האימה להצלחה. משקל קליל, מבנה פשוט (אפשר לפרק ולהרכיב גלגלים בקלות, גישה נוחה למנוע) ומתלה נוח לרכיבות ארוכות טווח, עמדו לזכותו. רידל, שתכנן מכירות המוניות חישב לעצמו שולי רווח נמוכים והאימה בגרסתו הבסיסית נמכר במחיר נמוך להפליא – 775 מארק. במחיר הזה אמנם לא קיבלת גלגל רזרבי, שעון מהירות, מושב מורכב, מצבר ורגלית אמצע, אבל כל אלה היו אופציונאליים בתוספת מחיר. כעבור שנתיים יצא דגם "אקספורט" שכלל גם זמבורה חשמלית, וחוץ מאדום שהיה הצבע הבסיסי נוספו גווני ירוק ושחור. המפעל עלה על הגל וייצר אלף אופנועים בחודש כשבסתיו של 1950 נרשמו מכירות של 10,000 כלים לשנה.

הקריסה

ואז התחילו הבעיות והן התמקדו בעיקר במבנה גל הארכובה שהיה כזכור ממוסב רק בצידו האחד ובמנגנון התנעת הרגל (קיקסטארט). רידל הפנים את שעליו לעשות והחל לבנות מודל בו גל הארכובה ממוסב אורתודוקסית בשתי נקודות. הוא גם פיתח מנוע גדול יותר בעל 2 צילינדרים מקבילים בנפח 150 סמ"ק ולו אגזוזים חיצוניים, אבל כל זה כבר היה מעבר ליכולתו הכלכלית. הרווחים הדלים שעליהם נבנתה מערכת השיווק לא תמכו בנטל תביעות האחריות ובסוף שנת 1950 פשט רידל את רגלו כשבאמתחתו חוב של מיליון ורבע מארקים.

אכן קצרים היו ימיו של האימה. כמטאור המריא, הבריק, נפל וכבה, אך לא נשכח. הוא נכלל ברשימת הנבחרים לתערוכת "אומנות האופנוע"  היוקרתית שנפתחה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק ב-1998 ואוצר המוזיאון אמר: "זה האופנוע האנונימי החביב עלי. טמונים בו רעיונות שהקדימו את זמנם ב-40 שנה". והמעצב האגדי של דוקאטי, פייר טרבלאנש, אמר: "אמנם הוא היה אופנוע שהתאים לזמנו, אך הוא חתיכת עיצוב פנטסטית. פשטות במיטבה. מרהיב ופשוט בעת ובעונה אחת. הלוואי ויום אחד אצליח להשיג לעצמי אחד כזה ואז אעמיד אותו כפסל אצלי בחדר השינה". דגם שלו מוצג קבוע במוזיאון בארבר לאופנועי וינטאג'. יהי זכרו ברוך.

בודד, בצבע חום משופשף, ללא הוד, ללא הדר וללא תג מחיר, הוא עמד בין גרוטאות אחרות ביריד הפשפשים של וטרמה. רמי סגל עבר לידו, עמד לרגע והתפלא, צילם והמשיך. האם לו היה יודע מהו המטמון שלפניו היה קונה אותו? האם בכלל עמד למכירה? ואם כן כמה ביקשו עבור היצירה הנדירה הזו?

ואולי הוא בכלל אצל ברני?

לקריאה נוספת.