היכונו להשכבת המשיח

מאת: מאיר שלו ("בבקשה תציין שזה נכתב לפני 600 שנה")

בתור מייסד הכתיבה האנטי-מאצ'ואיסטית בעיתונות הדו־גלגלית, הגיע הזמן להצהיר שהכל היה דאווין מקצוﬠי, בדיה סיפרותית, קומופלאז' סיגנוני כוזב. אני מצהיר בזאת שמאחורי המסך המילולי של התבטלות עצמית הסתתר אופנוען אדיר, מלך מלכי ההשכבות, נסיך סדום-ערד, אוכל פרדרים מטוגנים לארוחת בוקר ומקנח בקרם שביט. ואם כבר נכנסתי למצב רוח של חשיפה אישית כנה, אז האמת היא שגם אני לא ידעתי על עצמי את כל הדברים המדהימים האלה עד שﬠליתי ﬠל הגרוטאה המתקראת FZR1000.

ובכן: לרגל חגיגות החמש־מאות שנה לגירוש ספרד קיבלתי את הימאהה FZR1000 לסיבוב. כל מה שאני יכול לפלוט אחרי שלוש שעות על האופנוע הכי חם בארץ היא סדרה מתנשפת של שמות התואר הבאים: מופלא, ללא אח ורע, נטול שיעור, שגיא, קולוסאלי, לא ייאמן, שבעתיים כאור החמה, כביר, בל ישוער, אפוקליפטי, אלוהי, תוזז, סופתי, חזיזי, כאחד הצבאים אשר בשדה, נמר, כנף השרף, פטישו של תור, אצבע אלוהים, פרש בלי ראש, היכונו להשכבת המשיח. ומה שהכי חשוב – כל הדימויים התארים והביטויים הללו אינם מתייחסים ליכולתו של ה-FZR אלא לרמתו של כותב שורות אלה.

ולא רק זאת. את כל התחושות המרנינות הללו הצלחתי להרגיש תוך הימנﬠות – מתוך התחשבות ב-FZR שלא טרחו לספר לו מראש ﬠם מי יש לו עסק – מהשכבת האומלל הקטן לזוויות החורגות משלוש מעלות ימינה או שמאלה מן הזווית האנכית החביבה עלי, וכן, בלי לחרוג מהמהירות המותרת של 90 קמ"ש, כלומר – בלי להעביר לשלישי בכלל, וזאת בתור מחווה מיוחדת לשרים לשעבר קצב ומילוא עם סיומם המשמח של כהונותיהם. למזלי, כל המכוניות על כביש מספר אחד עמדו באותו יום על הנתיב הימני ללא נוע (אלא אם כן היתה זו אשליה אופטית שנבעה מכך שהן נסﬠו כרגיל ואני לא ירדתי מ-200. אבל זה, כידוע, לא יכול להיות).

המסלול שלי היה פשוט אך מגוון. יצאתי מתל־אביב לכיוון ירושלים, עליתי את שער הגיא, חזרתי ופניתי לבית שמש, משם לצומת נחשון, משם לצומת לטרון, חזרה לשער הגיא ושוב אותו דבר. שלוש פעמים בזו אחר זו, וכל זה בשש וחצי דקות. (רפי ביקש שאחזר מהר. היה לו משהו לסדר באילת).

מה אספר לכם ואינכם יודעים לנחש לבד… שזה מדהים? שזה חד פעמי? שזה היה כמו לאחוז בזנבו של המלאך רפאל? את זה כולכם יודעים. עדיף לפרוט את התחושות ליחידות הניתנות לספירה ולמדידה. מדובר בדופק של 180 לדקה (בהילוך חמישי), מדובר ב-17 מיליגרם אדרנלין ו-18 מיליגרם טסטוסטרון (בגילי!) השוצפים במחזור הדם. גיליתי גם שכל מה שלימדו אותי בבית הספר התיכון בנוגע לספקטרום של האור – נכון. כאשר אתה מערבב שחור של אספלט עם צהוב של שדות, עם חום של אדמה, ועם אדום של ג'י.טי.איי. שניסה לעכב אותי, עם ירוק של יערות הקרן הקיימת לישראל ועם כחול של ניידת – מה אתה מקבל? יפה! אתה מקבל את הצבע הלבן. וזה מה שראיתי רוב הדרך זה גם מה שראיתי כשעצרתי בצד כדי להביט בראי ולראות אם זה באמת אני שנוהג על הדבר הזה ומחולל את כל הנפלאות האלה.

אבל הדבר החשוב ביותר שגיליתי הוא שבמוח האדם יש סינאפסות עצביות בלתי ידועות, הממתינות לרגעים מאוד מיוחדים כדי לגלות את קיומן. שנים שידעתי שיש לי הרפלקסים של טרזן והשכל של הקוף שלו, אבל רק על ה-FZR היו לי הוכחות. בימי קדם, כשהייתי מתקרב לסיבוב, הייתי פוזל אל הספידומטר, רואה מה המהירות, מביט בסיבוב, רואה כמה מעלות, מוציא תעודת זהות מהכיס ומוודא מי נוהג, ואז הייתי לוחץ חזק על כל הבלמים, לוחץ גם קלאץ', ומחליק לי באפס סל"ד ובעיניים עצומות על פני העקומה.

לא עוד, חברים! לא ﬠוד! על ה-FZR גיליתי מי אני באמת. התקרבות לסיבוב, מבט מהיר בספידומטר, סדרה של צריחות נוראות בתוך הקסדה: "האט! האט! האט! יש לך ילדים קטנים בבית!" אבל האופנוﬠ כמו מבצﬠ את ההיגוי ההפוך מﬠצמו, והאספלט מתקרב אל פיקת הברך, ובשׁבלול של האוזן התיכונה מבעבעים הנוזלים ומודיעים לי על זויות הטיה שעד אותו יום היכרתי אותן רק בתור רוכב אחורי, והיד (השמאלית? הימנית? כבר שכחתי. לא משנה. אני כבר בתוך הסיבוב ממש) סוחטת את המצערת, ואני מרחף לי מעדנות על פני העיקול, ורק הדלתא הרומניה מודל 1987 שעוקפת אותי מימין נותנת לי מושג על המהירות שאני נמצא בה.

סתאאאאאם… אני פשוט לא מצליח להיגמל מההרגל לצחוק על ﬠצמי. האמת היא שהייתי לא רע באותו יום, למרות שאין לי עדים. חזרתי לתל אביב, חבשתי את ברכי המשופשפות, שפכתי שני ליטר זיעה קרה מתוך הקסדה, וחזרתי לירושלים ﬠל ה-XT שלי. כל הדרך לא אמרנו אחד לשני מילה. הוא היה מזועזע מהבגידה שלי ואני מהביצועים שלו. רק יומיים אחר כך ירדתי אל החצר, נפלנו זה  בשילדת זה, והתפייסנו. אתם יכולים להשמיץ אותי כמה שאתם רוצים ולקנא בי ממחר ועד הודעה חדשה, אבל כמה מכם יכולים להעיד על עצמם שנטשו את חיבוקה של שרון סטון ושבו אל חיקה של בבה אידלסון?!

פורסם בעבר ב"מוטו".