הימאליאן בצל הקורונה

איך שיצאה השבת טרטר הטלפון האדום.

" תגיע מהר ללשכה ותביא איתך קסדה ומעיל רכיבה. מגפי שטח אפשר גם. בהול, זו בקשה של ז"ש שלא סובלת דיחוי."

"האם זה באמת חיוני?" ניסיתי לדחות את הקץ "הרי יש בידוד באזורים א' עד ת', ואוטוטו יש גם סגר".

"זה לא הזמן למשחקים. תגיע מיד. ההימאליאן 400 כבר מונע, ולא ברור אם יניע שוב אם נכבה אותו. זו הזדמנות שלא תחזור עד הביקור הבא של כוכבה שביט האלי", היתה התשובה והטלפון נטרק.

בחוסר רצון מופגן לקחתי את המעיל, המגפיים והקסדה, נכנסתי לפחית נסעתי ללשכה. לפחות הכבישים ריקים וכל בעיות החניה סביב הקרייה נפתרו כבמטה קסם בשבוע האחרון.
ושם, במרכז המחנה, ליד הבית הטמפלרי של הראש, הוא חנה.

שמתי בצד את כל הדעות הקדומות על יושבי תת היבשת ההודית, שיננתי לעצמי שכל ההכללות גסות, ועליתי על ההימאליאן 400, שכבר היה חם, מוכן ומזומן למשימת covid.

סוחט את המצערת – וההודי נוסע,

לוחץ ברקס – והוא עוצר,

מאותת – וההודי מנפנף בראשו את הלא-כן הידוע,

בתא הכלים מתחת למושב מחכה המשימה הסודית – להכנס למתחם "drive through " של גני התערוכה, ולבדוק אם הם ערוכים לקבל גם אופנוענים.

האיילון נטוש. סוחט אותו עד הסוף ומגיע ל 142 קמ"ש מכובדים. יוצא ברוקח, נכנס למתחם "היכנס והיבדק" עם כל הפוזה והרעש.

נאדה, אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי. ההימאליאן גם הוא לא עוצר נשימה של אף אח או אחות.

עובר מפארמדיק אחד לשני, כולם מראים לי את הדרך החוצה מהמתחם.

"אבל למה, למה אני לא יכול להיבדק?" אני צועק במלוא ריאותי.

"אדוני", פונה אלי מתנדבת מד"א בחלוק לבן, "צר לי, אך לך יש כבר מחלה חשוכת מרפא, חיידק שלא מרפה. אפילו הקורונה לא מתעסקת עם החיידק הדו גלגלי. אדוני יעזוב את המקום בבקשה".

תוך 10 דקות הייתי בחזרה בלשכה. הראש בכבודו ובעצמו חיכה לי בכניסה למחנה רבין. "המשימה הוכתרה בהצלחה. מסתבר שכולם כולל כולם במתחם של גני התערוכה זיהו שההימאליאן הוא אופנוע. אתה פשוט ענק!". וכמיטב המסורת, תחב לי הראש בקבוק של ג'יימסון לתיק הגב ולחש "אסור לך לספר לאיש את שאירע פה הלילה".