היפראקטיביזם

מאת: נבות זקשבסקי (בלוג: חרקים בקסדה)

האם היפראקטיביות היא מוטיב חוזר בהתמכרות לאופנועים?

"השכל שלי נוטה לנוע באלף קמ"ש, והזמן היחיד שאני מצליחה להאט אותו הוא על ידי רכיבה ממש מהירה על אופנוע. כל החרדות נעלמות" (אליסיה אלבינג)

כשגרנו במערות, צדנו חיות וחיות צדו אותנו, להיות היפראקטיבי או חרדתי היה יתרון אבולוציוני, הקוף הכי תזזיתי בלהקה היה הראשון להגיב לסכנה. מאז רובנו יצא מהמערות, אף אחד לא צד אותנו. הצייד היחיד שאנחנו עושים זה במכולת, והגן ה"היפראקטיבי" ההוא שנשאר מאז, הוא היום חיסרון .

הפרעת קשב:

 "הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, או בקיצור הפרעת קשב, תסמיני הליבה שלה הם קשיי קשב וקשיי ריכוז, היפראקטיביות (פעלתנות יתר) ואימפולסיביות" (ויקיפדיה)

כמה פעמים נתקלתם בסיפור על מישהו שלא מצא שקט עד שמצא את האופנועים ?

על הילד ש"לא יכול היה לשבת בשקט לדקה ולא ידעו מה לעשות איתו" עד שמצא את המוטוקרוס או האנדורו?

על ההוא ש"לא רצה ללמוד" וכל מה שעניין אותו זה איך הוא משפר את המנוע של הבנדיט הישן שלו כדי לרכב יותר מהר בכביש הערבה?

על ההוא שנסע להודו, השכיר שם איזה אנפילד ומאז הכל השתנה אצלו?

כמה פעמים הסיפור הזה היה אתם ?

אֶסְקֶפִּיזְם:

"הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית" (ויקיפדיה)

אופנוענים לא המציאו את האסקפיזם. בשביל האסקפיזם אנשים עושים כל מיני דברים משוגעים: מטפסים על ראשי הרים, רצים, מהמרים, צופים בסרטי פנטסיה, מתחפשים לדמויות מסרטי פנטסיה. אז למה לבחור באסקפיזם על אופנוע?

אופנוע זה משהו דבילי. אתה על כביש ראשי, יושב על צינורות ברזל ושני גלגלים, חשוף לכל זוועה שהעולם יכול להציע, וזז במהירות של מכונית. תמיד על הקצה, על הגבול הדק, תזוזה של מילימטר ימינה או שמאלה ואלוהים יודע מה יבוא.

ככל שמדברים עם אופנוענים, עולה סיפור מוכר על איך הרכיבה פתרה עבור הרוכבים הרבה בעיות אחרות, על המקום המיוחד שהם מוצאים רק כשהם בכביש יושבים על כמה צינורות ברזל, זזים במהירות של מכונית.

ככל שמדברים עם אופנוענים "מכורים", צץ ועולה קשר מובהק בין הפרעות קשב, חרדתיות, OCD וכדומה, לצורך אמיתי ברכיבה. לא של פעם בחודש אלא משהו שאי אפשר בלעדיו. סוג של מדיטציה, ריפוי, התמכרות, קראו לזה אי שתרצו.

"המכורים" הם אנשים שלא אכפת להם להיות דבילים, לא אכפת להם אם זה נורמלי או לא, או איך זה נראה לאחרים שהם מחוברים כל כך לאופנוע. הרכיבה אצלם היא צורך שהם לא יוותרו עליו. הם מודעים לכמה שזה לא פרקטי ומוזר, ומסוכן. הם לא טיפשים המכורים, הם מודעים להכל ובכל זאת רוכבים והרבה, וגם מהר לפעמים.

אנשים שנמצאים על הספקטרום שנע מ"היפראקטיביות (בלשון העם) עד להפרעות אחרות מהמשפחה הזו (חרדתיות, OCD וכו') הם אנשים שהמוח שלהם נמצא בסל"ד גבוה, כל הזמן. לא סותם לשנייה, ומה הדרך היחידה להשתיק אותו? לדאוג שיהיה עסוק, וכאן נכנסת הרכיבה, כמו בייביסיטר שידאג שהילד שיושב להם בתוך ראש יהיה עסוק, והם יקבלו קצת שקט.

רכיבה על אופנוע היא מסוג הדברים שמצריכים ריכוז של 200 אחוז. אין חוכמות, כי אחרת פשוט תיכנס באיזה קיר. לא נשאר למוח אופציה לברוח למקומות התפלים, לא נשאר מקום לרעשי רקע, תשומת הלב חייבת להיות כאן ועכשיו, ורק בנקודה הזאת, בזמן הזה, ההתעסקות ברכיבה יכולה להיות על טייס אוטומטי, והמוח פנוי לטפל בדברים האמיתיים. מדיטציה על כמה צינורות ברזל ושני גלגלים, בכביש ראשי, במהירות של מכונית.

"אתה עולה על האופנוע בידיעה שיש מידה של סיכון, שמשהו רע יכול לקרות, אבל מוכן לקחת את הסיכון הזה בשל ההרגשה כמה זה טוב להיות על האופנוע" (אנג'ליק אילוסוריו)