המלכה אליזבת

אנחנו מול סיפור חיים של נערה טבריינית מורכבת. מורכבת – תרתי משמע. אני מכיר את התשוקה לשני גלגלים מהצד של הרוכב אבל עכשיו אני יודע שיש מי שנגנב עליהם גם בלי לרצות להחזיק כידון. זה מגיע עם מצבים קשים כמו כשאת תקועה בשבת בטבריה בבית של ההורים ומתה לצאת לטריפ והעיר נוחרת כמו דב בחורף בפארק ילוסטון. אז הנה פתרון נוסח ליז למי שלא יודע לאלתר: נכנסים לפייסבוק ומפרסמים מודעת דרושים: "אני בטבריה ומוכנה להצטרף לכל מי שעובר באיזור". מיד מסתדר לו טור מתנדבים בחוץ והיא מוציאה קסדה מהמחבוא, מתחמקת מהבית והולכת לבלות בכבישי הצפון.

בלגן קטן בראש שמתחיל מוקדם, בגיל 14. החיים בגניבה מחייבים יצירתיות מתמשכת; הביגוד האופנועי מוסתר, היציאות מהבית בשקר, התירוצים מגובים ע"י רשימת אנשי קשר נאמנים שמעניקים מטריית חיפוי אם ההורים מתקשרים לברר איפה את כשהם חושדים, והם חושדים. כל הזמן.

ליז, נערה אשר בטבריה שוכנת ומסביבה חומה. חזית סירוב. אופנועים? – אבא אומר שאין דבר כזה. במוסך שלו בטבריה מטופלים רכבי המשטרה ומורי הנהיגה, וככה קל  לו לשלוח משושים וחישנים לכל עבר, לדעת מוקדם, ולטרפד. המורה לא נתן לה לעלות על אופנוע. "מצטער ליז, אני לא אעשה שום דבר בניגוד לדעתו של אבא". נכון, אבא אוהב זה טוב מאד, אבל זו אהבה מצמיתה ומאכלת שאי אפשר לחיות איתה בשלום. עזבה ליז את הבית למרות האהבה ועברה למרכז.

בפעמונים ועינבלים בתופים וצילצולים חדרה ליז לחיינו. בעצם זה תיאור ספרותי רך מידי כי מוזיקת רקע רועשת ודופקת זה מה שהיה שם כל הזמן. התוודעתי לקיומה לפני כ-3 שנים אבל היא בטח היתה שם כבר קודם ויש מצב שפיספסתי כמה שנים או אפילו עשור. ריחפה לה בעולם משלה אי שם ברקע שלנו, לא אמרה ולא דיברה ולא הודיעה ולא סחבה את הצלב, אלא רק פירפרה סביב במפגשי אופנוענים עם מצלמה ביד ועשתה הרבה שמח. הבטתי בה מהצד והיא נראתה לי כמו חוגגת סידרתית. תמיד גועשת ורועשת.

ואז נשב הרוח. מידי תקופה עולה לקדמת הבמה שלנו פרסונה כלשהי נושאת מטען אלקטרוני חיובי שבבסיסו מחשבה טהורה לתרום משהו ואולי בכלל אפילו לשנות משהו במהות החיים האופנועניים בארץ. בקצבי זמן די קבועים קם גואל עם רצון או מושיע מטעם אידיאל ואומר "אני אשנה". בדיוק כמו רבין שהכריז "אני אנווט" – הוא נגמר אחרי זמן-מה מכדורי מתנקשים. אנחנו. כולנו יודעים איך לאכול את שליחי הציבור שלנו לתיאבון. אז הנה קמה לנו גם ליז. ראיתי כבר הרבה כאלה אז לא ממש התרגשתי. אתם יודעים איך זה: באים והולכים, ההתלהבות משתחררת כגז הליום, והאנשים מתאדים לעינייניהם הפרטיים. סינוס הפעילות נוסק וומתרסק, עולה וצונח.

זה התחיל בטלפון. שאלה אם אפשר לעזור לה לממן יום מסלול. אמרתי כן ותרמתי אוהל וכמה חולצות למרשלים. יום הרכיבה יצא בכוכב יאיר ז"ל והייתי שם. היה נראה סבבה כצפוי; די.ג'יי עם הרבה טם-טם, סבבי רוכבים שעולים על האספלט לסשנים קצובים, מדריכי רכיבה מטעם אופנוען מאומן, וכמה דוכנים לממכר ביגוד. ליז עצמה השתחלה כמורכבת בין הרוכבים עם מצלמה ביד. היא פעפעה כולה מאושר והיתה לי הרגשה שהיא מרגישה כמלכת אנגליה. "תיכף זה יעבור לה" – חשב הסקפטי.

טעיתי? – טעיתי. קורה. אחרי שבועיים כבר התחילה ההרשמה לסבב הבא, קם דף פייסבוק כולו אור ואהבה כמו של כת נוצרים אוהבי ישראל, והקבוצה נקראה עכשיו 'ישראל בייקרס'. כשהמסלול בכוכב נסגר עבר ארגון ההדרכות למגרשי החניה בעיר. בין לבין התארגנו קבוצות לרכיבות סופ"ש. באמצע יולי היא יזמה בתל אביב מפגש רוכבים גדול תחת הכותרת 'ארוע קיץ' והיבואנים שמחו לשתף פעולה. בינתיים, בשקט מהצד, שחר החבר שלה פיתח אפליקציית גלישה בסמארטפון שמלקטת מהרשת און ליין כל מה שמתפרסם בנוגע לדו גלגלי. הספק פעילות מרשים מהמעגל שלה.

ראיתי שהיא עושה קצת קעקועים, מציירת וצובעת ציפורניים. לא משהו לחיות ממנו או להתפרנס. נמצא שמכל החזיזים שמתרוממים לאויר מפעילותה התוססת לא גולש לה גרוש לארנק, והיא גם לא מחפשת ג'ובים. ליז? – "אין לי כוונות להציג מועמדות לכנסת או לראשות הממשלה… לעשות, רק תנו לי לעשות מה שאני אוהבת".

קליידסקופ מלא צבעים מתערבל באנרגיה עצומה ובתנועה מתמדת. לידה היינו כעומדים דום. לקבלת המלכה אליזבת המשמר ידגל את נישקו.