הנפיל שנפל

עשור למותו של טל שביט

*   *   *

תמונות: רונן טופלברג

 

בשיעור הראשון בקורס המבוא לתקשורת, מלמדים שבסיס התקשורת למעשה מונח על שני יסודות: המוען – התקשורת, והנמענים – שהם הקוראים/צופים/מאזינים.

בעשור האחרון שוק התקשורת השתנה לגמרי. הרשתות החברתיות שינו לגמרי את חוקי המשחק. פתאום כולנו הפכנו ל"מוען" מעצם זה שקוראים אותנו מספר כזה או אחר של אנשים בפייסבוק או באינסטגרם, וקם מושג חדש של מוענים: "אושיות רשת". אם כי באמת מתעניינים בהם, אם מטעם עצמם.

ביחד עם אלו, חל פיחות משמעותי גם ביחס לתקשורת. המוענים והנמענים החדשים מקיימים שיח תוך פנימי בינם לבין עצמם, ורצוי שיהיה קצר, כי למי יש כח בעולם רדוד ומהיר לקרוא טקסט מנומק. התקשורת מצד שני גם לא טמנה ידה בצלחת ופיחתה בעצמה את מעמדה בחוסר אובייקטיביות ונקיטת צד בכל סוג של מדיום כזה או אחר.

וגם בעולם שלנו. עולם האופנועים, או המדיה הדו גלגלית.

כבר שנים אני לא קורא עיתונות אופנועים ישראלית. היבואנים כבר לא מתעניינים במדיה הזו ומשתפים פעולה ברמה נמוכה מאד – אם בכלל. ומצד שני, אנשים שאחזו פעם או פעמיים בכידון כבר עורכים מבחני דרכים ומנסים למצוא חן בעיני היבואנים כדי לזכות אולי ברכיבת מבחן נוספת.

האובייקטיביות, ואיתה המקצועיות וההתמחות, גוועו ומתו ביחס ישיר לצמיחת המושג "אושיית רשת".

ואז אני חושב שמזל לפחות שטל"ש לא רואה את זה.

לטל היתה מסירות נפש של ממש לאובייקטיביות עיתונאית החל מימי מוטו הראשונים ממש. גם אז, באמצע שנות השמונים כשהיה רק יבואן אמיתי אחד ועוד אחד או שניים קטנטנים שמכרו בעיקר איטלקיים ובווארי, ואנשי מוטו הצעירים היו זקוקים לכסף כאוויר לנשימה. בין אם זה היה מוצא חן בעיני היבואן ובין אם לא, אנחנו, הקוראים, לא ידענו בכלל שקיימת אופציה אחרת מלבד זו שכל מילה שאנו קוראים היא אמת לאמיתה. שאם היו כותבים משהו, יכולנו לחתום עליו גם אנחנו וידענו שזה האופנוע שנקבל. לא היתה קיימת בכלל אופציה אחרת.

לצערי, הדור החדש גדל לתוך נורמות אחרות. נורמות שהדור ה"ישן" של עד לפני 10 או 15 שנה לא היה מוכן לקבל בשום אופן. טל עמד באופן בצור על אמירת האמת האובייקטיבית לקורא. לא יכרע ולא ישתחווה. היום כבר לא יודעים מה זה.

ומעל לכל זה, היתה מקצועיות ומקצוענות של נפיל בתחומו. אדם חכם הרבה מעל לממוצע, בעל ידע עצום בעולם עליו כתב, ושהיה מסור למקצוע היחיד שלו: עיתונות דו גלגלית עצמאית.

וקשה שלא להתגעגע לאחת כזו, וכמובן שעל דפי כרומו צבעוניים. הכתבות הארוכות, המלמדות, המחנכות, המעשירות, הכיפיות, של מגזין מודפס. הרגע הזה שהיית פשוט מתיישב על המגזין וקורא בשקיקה כל מילה שכתבו טל שביט, רם לנדס, גידי פרדר, הלל פוסק ושאר החבר'ה. החיוך בכתבה, הקריצה, ביחד עם טקסט מנומק להפליא בן 2,500 מילה, גרם לנו לקרוא את מוטו של טל"ש שוב ושוב ועוד ועוד. אוגדנים של אותם מגזינים מאותם ימי שנות השמונים והתשעים עדיין מסתובבים אצל לא מעט אנשים שקוראים שוב ושוב את הטקסטים האלמותיים דאז ולא מוכנים לוותר עליהם. כי הם יודעים שכבר לא נקרא כמותם.

 

אז תודה טל.

תודה גדולה לך ולאלוהים שהביא אותך לחיינו. שהפכת אותנו מבורים שמחזיקים כידון לאופנוענים. תודה על הידע הרב שהענקת לנו. תודה שזכינו ללמוד מעיתונאי אופנועים מהלוונטין הקטן, אבל כזה שזכה להוקרה מקצועית עצומה מכל מגזין אופנועים גדול בעולם. וגם תודה באופן אישי. תודה על כל הידע ששאבתי ממך ושהרעפת בנדיבות. תודה על הטלפון ההוא של "כל הכבוד" מימי כעורך מגזין "בייקס" שלעולם אנצור ולא אשכח ושנתן לי את האישור שאני בדרך הנכונה והטובה. תודה שהיית אורים ותומים של דור שלם של אופנוענים שלנצח ידעו וירכבו טוב יותר מהדורות שאחריהם, רק כי אתה היית המורה שלהם – ובכלל לא התכוונת. רק רצית לכתוב על אופנועים.

אמנם הלכת, אבל אתה והמילה שלך לנצח כאן איתנו. עד שנלך גם אנחנו.