הרוכב הספורטיבי

מאת: גידי פרדר (בעלים ומדריך ראשי ב'אופנוען מאומן')

 

באמת שאין לי כוונה להתפלצן על מי שלא חווה רכיבה ספורטיבית של ממש, ולכן תוך התנצלות מראש, במלוא הנימוס, אבקש ממי שלא חווה רכיבה ספורטיבית של ממש, על אופנוע ספורט של ממש, עם ברך על האספלט של ממש, על רקע יללת מנוע ספורטיבי עתיר הספק של ממש, שיחדל ממאמציו להבין את המניעים של רוכבי ספורט להסתכן על הכביש.

למען רצינות הדיון אמנע לחלוטין מתיאורים גרפיים, ולא אשתמש בקלישאות ובתיאורים של טריפים מעולם הסמים. במקום זאת אסתפק בלומר באופן נחרץ: אין שום טריפ מוטורי שישווה ל-Rush שעובר לך בגוף בזמן רכיבה מהירה באמת (אבל באמת, כן? לא כולם רוכבים מהר באמת, הרבה יודעים לדבר על זה יותר מאשר לרכב את זה). אין לי ספק שהסיכון, והעובדה שאיבוד שליטה משמעותה סיכוי גבוה למוות על הגדר, מתדלקים את ה-Rush הזה. אבל יחד עם זה, הרוכב הספורטיבי, בדרך כלל, מצויד במנגנון הדחקה משובח, שמאפשר לו לדחוק את התסריט הטרגי לירכתי התודעה, ולהתעסק בשליטה במצב. כל עוד הוא שולט במצב הוא ממשיך ללחוץ ונכנס ל-Zone – מין מצב מנטאלי קשה לתיאור במילים, אבל התחושה העיקרית היא של שליטה עילאית, תענוג צרוף של תיאום טכני וטקטי בין אדם מכונה ודרך.

זה התיאור הכי פחות מפליג בדמיון וסובייקטיבי שיכולתי לשלוף כרגע. והכוונה, אני מזכיר, היא להיכנס לקסדת הרוכב הספורטיבי מבלי לשפוט אותו. הכתוב אינו מתייחס לרוכב ספציפי שנהרג לאחרונה, או לכל רוכב חי אחר. לדעתי, זהו פחות או יותר המניע העיקרי של קבוצת הסיכון שנקראת רוכבים ספורטיביים. בלי להיכנס לפינות בעייתיות נציין כאן כי בפועל, במציאות, לא כל רוכב ספורטיבי הוא דוגמה קלאסית של הכתוב מעלה. חלק חיים את החוויה באמת, וחלק חיים בסרט מצו'איסטי שמתרחש בעיקר בראש שלהם. על הכביש הם רוכבים בקצב של דו"ש.

לכל אחד יש את ההסבר שלו, את התירוץ שלו, את המסכה שלו, את הרציונל שלו. בסופו של דבר כולנו מחפשים להגשים את עצמנו, להיות מאסטרים לפחות בתחום אחד בחיים. הרוכב הספורטיבי עוסק ברכיבה שבעיני לפחות יכולה להגיע לדרגה של אומנות. היא דורשת שליטה גבוהה בתפעול האופנוע, מאמץ גופני ומנטאלי, ניסיון רב בקריאת כביש, צפי ותכנון מדויקים,והרבה מאוד קור רוח (או, זה מה שאנחנו מאוד אוהבים לדעת על עצמנו, שיש לנו הרבה קור רוח, כלומר, ביצים של בת יענה). מי שמגיע ליכולת גבוהה ברכיבה, והאופנוענות תופסת מקום חשוב בנפשו, מתקשה מאוד להתאפק ולהימנע מרכיבה ספורטיבית בכביש.

פה ושם, כפי שניתן לשים לב, אני גולש לציניות, כי חשוב מאד לרוכב הספורטיבי, לדעתי לפחות, לדעת גם לצחוק על עצמו.

כי אחרי הכול, רבותי, אם יוצאים מהקסדה החוצה, אל המערכת החברתית בה אנחנו חיים, זה ברור שרכיבה ספורטיבית של ממש על כביש ציבורי, משולה לביצוע תרגיל באש חיה בכיכר העיר. אבל את הרוכב הספורטיבי זה לא ממש מעניין. הוא מחליט שהסיכון כולו על עצמו, ומותר לו ליטול את הסיכון. מנגנון ההדחקה שלו מצליח להתגבר גם על חינוך טוב, ועל עוד הרבה תכונות אנושיות יפות שאופנוענים רבים מתאפיינים בהן… כשהם יורדים מהאופנוע.

כל הדיבור על מסלול מירוצים כפתרון הוא מיותר לגמרי. גם אחרי שייפתחו המטווחים, עדיין יתקיימו תרגילי אש ברחובות, ככה זה בכל מקום בעולם, לפחות מהנסיון והידע שלי. כדאי גם לציין כי רכיבה על מסלול מירוצים היא חוויה שונה לחלוטין, מהרבה בחינות, מהשחזת ברכיים בכביש סדום ערד. לעולם יהיו אופנועני ספורט שלא מתאימים לסצינת המסלול, ושמעונינים להשכיב ולהשחיז בפניה אחת או שתיים ועזבו אותם באימש'כם…

 

ועוד חומר למחשבה:

עובדה: קבוצת רוכבי הספורט בחרה באופנוע עם סטיסטיקת תאונות רעה

זה נכון, אבל גם זה נכון:

כל מי שרוכב על דו-גלגלי בחר בכלי רכב עם סטטיסטיקת התאונות הגרועה ביותר על כביש ישראל.

וזה כולל את כולנו.

מכאן אפשר להסיק די בבירור שרוב הנהגים, וכל מי שלא מכיר אותנו מקרוב, רואים בנו רוכבי ספורט מתאבדים על הגדרות, ושואלים את עצמם מה מביא אנשים תרבותיים והגיוניים לעשות מעשה כל-כך חסר אחריות ומנוגד לכללי אהבת החיים. והמשפחה…

אלה היו דברי הסנגורייה, שנועדו בעיקר לתאר את נבכי נפשו של הרוכב הספורטיבי מזווית הראייה שלו. אין להסיק מהכתוב מעלה שכותב שורות אלה מעודד רכיבה ספורטיבית על הכביש הציבורי.

 

פורסם באוקטובר 2008 בפורום האופנועים של תפוז, בתגובה לקריאות של רוכבים להפסיק את הרכיבה הספורטיבית על הכבישים הציבוריים בעקבות ריבוי תאונות סופ"ש

בצילום למעלה:

תצלום האקשן הראשון של גידי פרדר במגזין מוטו, גיליון מס 23

אופנוע העשור של שנות ה-80' – סוזוקי R750 שנת 1986

לוקיישן: בין גוש עציון לעמק האלה

תצלום: רונן טופלברג