השריקה

מאת: אלון סקיאנו ("סקניה")

בתערוכת קלן הציגה הונדה את הפיירבלייד CBR1000RR החדש ולצידו גרסת הומולוגציה לסופרבייק שלהם – SP2, שתיוצר בכמה מאות בודדות. גרסאות ההומולוגציה – SP – סופרבייק פרודקשן – הינן דרישה של דורנה לייצור מספר מוגבל של כלים מדגם מסוים על מנת שייחשבו כייצור סדרתי ויוכלו ליטול חלק באליפות הסופרבייק. כמשתמע, אלו אופנועי ספורט קיצוניים מאד ומעטים הרוכבים הספורטיביים שמסוגלים להפיק מהם בכבישים הציבוריים את הטמון בהם.

בתחילת שנות ה-2000 הגיעו לארץ 4 אופנועי הומולוגציה כאלה של הונדה שנקראו VTR SP2. בשנת 2003 לקח סקניה אופנוע כזה לרכיבת מבחן. הוא לא הצליח להבין אותו ולכן לקח אותו לעוד אחת ואז לעוד אחת.

לאחר 3 נסיונות אלו להתחבר לאופנוע הומולוגציה יצא הטקסט המעולה שלפניכם, ואם יש בכם מי המחשיב את עצמו כרוכב ליטר ספורטיבי שאופנועי סופר ספורט סידרתיים הם לחם חוקו, הטור הזה בוודאי יגרום לו להרהור שני ושלישי בעניין האמונה ביכולותיו.

פורסם לראשונה באתר פולגז בשנת 2003.

ינוקא.

*   *   *

בדרך כלל את המסר או ה"ראש של האופנוע" אפשר לקלוט עוד לפני הנחת הישבן עליו או מקסימום בדקות הרכיבה הראשונות. מכאן ואילך מדובר בפרטים שיעשו את ההבדל בינו לבין אחר באותה קטגוריה, מעין Fine Tuning לדעה האישית. על כל כלי עליו הנחתי עכוזי לרכיבת התרשמות, כבר שמעתי וקראתי מבחנים ומאמרים שיספרו לי מהו אותו כלי עליו אני עומד לרכב. לאחר הרכיבה, בערב, אני עובר שוב על אותם מבחנים ובודק את עצמי האם המזלג שידר לי את אותן תשדורות או האם המושב היה כזה נוח. יושב, מחפש ומוצא את ההבדלים בין מה שהבוחן התורן סיפר לבין מה שאני הרגשתי. וישנם הבדלים, תמיד יהיו. הנקודות החשובות לי לא תמיד יראו בעיני הבוחן באותה חשיבות, כשלעיתים הרושם שמתקבל אצלי ואצל הבוחן האחר על כלי ספציפי הוא שונה לגמרי. לעיתים, בייחוד לנוכח מיומנויות ניתוח וכתיבה גבוהות במיוחד, אני אתפוס את ראשי ואמלמל "איך לעזאזל הוא הצליח להעביר בכזו חדות בדיוק מה האופנוע אומר".

עם עשרות אופנועים עברתי את אותו תהליך, חוץ מאחד, שונה במיוחד.

כשנפגשתי לראשונה עם ההונדה SP-2 לא הבנתי על מה כל המהומה. בסך הכל ישנם אופנועים יותר יפים ויותר סקסיים ממנו. הצביעה על בסיס לבן ושני הפנסים מלפנים לא הסתדרו לי בעין עם הכידון הנמוך והמזלג הקידמי השמנמן. הישיבה עליו העלתה טרוניה על תנוחת רכיבה לא נוחה בכלל והאופנוע לא נראה כזו אטרקציה לרכיבה. תוסיפו לכך את העובדה שמנועו מפיק 135 כ"ס צנועים למדי, בקיצור – על הנייר יש טובים ממנו.

באותו ערב, התיישבתי כמו תלמיד שקדן ועברתי על כל החומר אותו מצאתי על האופנוע. "פנטזיה", "רוצח", "גרזן", קראו הכותרות של כתבות המבחן. המידע שפע סופרלטיבים על יכולות ספורטיביות שלא מהעולם הזה. מנייר הכרומו מצד אחד וממסך המחשב מצד שני הבריקו תמונות בתנוחות מגרות ושופעות אדרנלין ואלמלא סממנים לכאב ראש מתפתח מבהיה בריצוד המסך שמולי, הייתי מבלה את כל הלילה מול המאמרים. אקמול קטן ושתי כוסות קולה לא עזרו להשתיק את השריקה החלושה שהחלה בראשי, כזו שאחריה מגיע כאב ראש אלים. רגע לפני שהכאב ייתן אותותיו, הלכתי לישון ובחלומות שוב הופיע האופנוע. ברקע קול הקריין מקריא מאמר של בוחן בחו"ל על מסלול זה או אחר ו…השריקה.

כבר די היה ברור למחרת שלא אני ולא הוא (האופנוע), יכולים להתחמק לעד מקיומו האחד של השני. עת לקרוא ועת לרכב. רכיבת התרשמות קצרה, סיבוב אל מחוץ לעיר וחזרה וכאן בוודאי אתם מצפים לתיאור של "איך עם שחרור הקלאץ' הראשון הבנתי על מה כולם דיברו".

אך… לא.

אולי היתה זו השריקה שהתגברה אך במעט כשכאב הראש ממאן להופיע ואולי היה זה משהו אחר, אך עם שיחרור הקלאץ' הראשון קרה לי משהו שלא קרה לי כבר שנים בשום אופנוע: המנוע כבה! ההלם היה גדול מדי בכדי להמשיך מיד ברכיבה. אז המתנתי כמה דקות כדי לאפשר למנוע להתחמם, וניסיתי בינתיים לכוון את מנוף ידית המצמד, אולי בו האשם לדימום הלא מוסבר. הרכיבה בכביש העמוס לא היטיבה איתי או איתו ובהחלט לא תרמה מאום ליחסינו שכבר בשלב הזה, עמדו לעלות על שירטון.

בערב בבית, עת סיפרתי לקטנה על מעללי אותו יום, מצאתי את עצמי עונה לשאלה "איך היה?" בתשובה "סיוט" – ונאלמתי דום. עזבתי את ארוחת הערב שהיא בישלה במסירות, ושמתי פעמיי שוב לעמדת המחשב. גם כך לא היה לי תיאבון. השאלה שניקרה בראשי היתה: "איך לכל הרוחות, לא הצלחתי לחוות כלום מכל מה שנכתב עליו?!"

בעצם… סליחה, זה שהוא לא נוח דווקא כן הצלחתי להרגיש על בשרי, תרתי משמע. "על הנייר" האופנוע אמור להיות התגשמות של כל חלומותיי הרטובים אך מעשית הוא היה חלום בלהות. פרד שמסרב לשנות כיוון ומרגיש כבד וחלש. ציפיתי לסוס אציל וקיבלתי פרד עצל. הנסיעה הבאה על האופנוע נקבעה לעוד מספר ימים ותיארך זמן רב יותר. אולי עד אז תיפסק השריקה המציקה הזו שבינתיים רק גוברת. ידיד יקר שאיתו שוחחתי על האופנוע, סיפר לי איך בתחילה גם הוא לא הסתדר עם הכלי ורק לאחר מספר רכיבות "נפל האסימון" לדבריו. אזרתי סבלנותי וחיכיתי לצליל המתכת הפוגע בקרקע ומבשר על נפילת האסימון.

הסיבוב השני על האופנוע כבר היה בכביש מתאים יותר לרכיבה ספורטיבית, עמוס פחות ומפותל יותר, סביבת המחייה האמיתית של האופנוע. "כאן הוא אמור לפרוח" – אמרתי לעצמי בקול רם כדי שהוא ישמע. ואכן, החלקים בפאזל החלו למצוא מקומם. הכניסה לפניות עדיין הצריכה הפעלת מאמץ לא קטן על הכידון אך בתוך הפנייה האופנוע שמר על הקו בנאמנות של כלב נחייה. בגלל תנוחת הרכיבה הלא נוחה לא התקבל מידע מדוייק מהפרונט, לכן במשך לא מעט זמן וקילומטרים מצאתי את עצמי משנה את התנוחה. צדיקים כבר החלו להעיר לי על תנוחת הצפרדע שסיגלתי לעצמי בה הרגליים פרושות לצדדים במהלך פניה והטוסיק כלל לא מוצא מקומו אך המהירות עלתה, ואיתה החיוך על פניי. כעבור דקה על אופנוע ליטר אחר שהיה בנמצא, החיוך ירד. המהירות על אותו אופנוע ליטר ארבעה-צילינדרים-בטור היתה גבוהה יותר, התנוחה טבעית יותר והמאמץ שנדרש לרכיבה ספורטיבית קטן יותר.

בשלב זה כבר היה ברור שמשהו אני מפספס. משהו אני לא עושה נכון והיכן שהוא אני טועה. בערב, עת ישבתי שוב מול המילה הכתובה, החל להסתמן אצלי, בהיעדר מילה אחרת, תסכול. עם לא מעט אופנועים כבר נתקלתי במצבי חוסר הבנה אך מעולם לא הגעתי לרמה של "תסכול". זה לא שאנחנו לא מבינים אחד את השני, זה אני שלא מבין אותו, וזה – עוד לא קרה. הקטנה, שעובדת בבית חולים, כבר קיבלה מבטים חשודים על כמות הנרקוטיקה שהיתה מביאה לי מהעבודה כדי להשתיק את השריקה המעצבנת ההיא.

צפיה במרוצי סופרבייק מוקלטים מהעונה שעברה הראתה את קולין אדוארדס עושה שמות באופנוע. "טוב, זה קולין אדוארדס" – טענה הקטנה. למה היא לא באה עם סכין, נועצת אותה אל בין צלעותיי ומסובבת? זה כבר היה פחות כואב…

עוד כדור נבלע להשתקת השריקה שכבר הפריעה לי לחשוב על אלף ואחת רכיבות שביצעתי על מגוון כל-כך רחב של כלים, שהרי אף פעם לא ניתקלתי במצב שבו לא הצלחתי להבין אופנוע. ברור לי שהפן הספורטיבי מאד מפותח כאן אבל הוא לא ממש משתף פעולה כמו אופנוע ספורט מודרני. ההיגוי לא קליל וזריז כמצופה ולאחר עבודה מאומצת, יגיע הרוכב למהירות שתעמוד בקצב מול, אולי… אופנועי 600 ספורטיבים מהדור החדש. נכון, שכשמתקרבים אל קצה גבול האחיזה האופנוע משדר ביטחון ברמות אחרות ונכון, בתוך שיא ההטיה הפרונט מרגיש נטוע ומזמין את הרוכב לפתוח מצערת לקראת הפניה הבאה, ונכון, הבלמים בעלי עוצמה ורגש שמאפשר למשוך את הבלימות עוד ועוד אל תוך הפניה. אבל צריך לעבוד קשה כדי להתקרב לניצול היתרונות האלה וגם אז האופנוע לא מרגיש "נעים".

אז על מה המהומה? הרכיבות לא הניבו את התשובה המיוחלת ורק העמיקו את התסכול. כבר התחלתי להאשים את השריקה הזו שלא נותנת מנוח ומפריעה לריכוז, האשמתי את כושרי הגופני הירוד, האשמתי את מזג האויר, הצמיגים, הקהל והשופטים, ובעיקר האשמתי את עצמי. אני, כנראה, לא רוכב מספיק טוב או לפחות לא רוכב טוב כמו שחשבתי כדי להבין אופנוע מסוגו של ה-SP.

רגע לפני שאני משלים עם ההאשמות הכבדות שהאשימה אותה הקטגוריה יצאתי לרכיבה לצד SP-2 אחר מצוייד ברוכב עליו אומרים שיודע את המלאכה.

הרכיבה התבצעה בכביש מפותל למשעי ומוכר למהדרין. הסנגוריה יצאה להוכיח ש"כשיתלונן הבחור על התנהגות האופנוע תוכח חפותי כרוכב", אך הבחור כבר נעלם מאחורי הסיבוב והשאיר אותי במרדף גזים עצבני ואגרסיבי. במאות הפעמים שבהן עליתי וירדתי במורד הקטע, מעולם לא רכבתי במהירויות האלו. השריקה בראשי התגברה לצווחה. הופכים כיוון ויוצאים שוב לרכב על אותו קטע כשהפעם אני צמוד לזנבו של הבחור. והוא בהחלט יודע את המלאכה. מכיר כל שביב של אחיזה וכל נקודת בלימה בדיוק של סנטימטרים. אני לא מרפה. מהשכבה לימין לבלימה חזקה תחת הטייה שמאלה. פתיחת מצערת כבר משיא הפניה תוך כדי נעיצת הסליידר באספלט והתחלות של החלקות מבוקרות. אני חייב לעצור לשתות ולפרוק את החוויה, לדבר עם מישהו אבל מי יכול בכלל לעצור את טירוף החושים הזה? הבלימה, המנוע, המיתלים, תנוחת הרכיבה, הכל פתאום הרגיש כל-כך נכון ובדיוק במידה. הפידבק הוא כמו אנציקלופדיה למידע על אותו קטע כביש, ההתחברות לאופנוע היא בדיוק מה שחיפשתי. עבר התסכול – אין רגשי אשמה. והשריקה… טררראאאאחחחח! שריקת הקטיושה שהתעופפה מאז פגשתי לראשונה באופנוע והתגברה עם כל מפגש, עכשיו התפוצצה לי מול הפנים ועיוותה לי את כל מה שחשבתי שאני יודע ומכיר על האופנוע.

ההארה.

רק ברכיבת ספורט אגרסיבית וחסרת אחריות אשר תמצא את מקומה בכל מדינה נורמאלית רק על מסלול המירוצים, התגלה האור. ההונדה SP2 הוא לא אופנוע! כן, קראתם נכון. זה מכשיר! כמו מיקסר שהוא מכשיר לעירבוב מזון, כמו שמכונת כביסה היא מכשיר שתפקידו הוא כיבוס בגדים, כך ה-SP2 הוא מכשיר שתפקידו לנצח מירוצים. ככזה, הוא לא חייב להיות נוח או נעים ואכן, הוא מרגיש טוב רק ברכיבה על הקצה. רק שם הוא מרגיש נכון.

תשכחו משיוט על הכלי הזה. המצערת מדוייקת כל כך שכשהגעת למהירות מסוימת וברצונך להפחית מסיבוב המצערת כדי לשמור על שיוט במהירות זו, תיתקל מיד בבלימת מנוע. סיבוב המצערת למצבה הקודם יניב האצה, לא שמירה על המהירות. כן, אין שיוט! רק האצות ובלימות. מי צריך לשייט על מסלול מירוצים? תנוחת הרכיבה מענישה מבחינת נוחות כל עוד הכלי ניצב לקרקע, אך לא נזקקת לשינוי בתוך הטיות שהרי מי עולה על מסלול כדי לרכב ישר? כמו שמיקסר ומכונת כביסה נבנו לצורך מטרה מאד ספציפית כך גם הכלי הזה. ישבו מהנדסים וחשבו איך לבנות מכשיר בעל שני גלגלים ומנוע למטרת ניצחון במירוצים, ולמטרה זו בלבד. הם לא ישבו לתכנן אופנוע.

על כך המהומה. על דרך המחשבה שהובילה לייצור הכלי הזה, על הגישה, על הזן.