התיבה הכחולה
לאחר הכתבה על ה"אוטו-צילינדרי" המרשים של מוטו-גוצי שלא צלח, המשכתי לנבור קצת ברשת מתוך סקרנות אילו עוד תיכנונים וניסיונות בוצעו בשנות ה-50 במטרה לשבור את ההגמוניה של ג'ילרה ו-MV אגוסטה על מסלולי המרוץ באירופה ובמיוחד בקטגוריית 500 הסמ"ק. מפה לשם התגלגלתי ונכנסתי לתולדות מכונות המרוצים בגרמניה, ומשם לנ.ס.או.
החברה הגרמנית לייצור מכוניות, אופנועים ואופניים שנודעה בשם נ.ס.או (NSU) היתה בת כמעט 100 שנה כשנרכשה ע"י חברת פולקסוואגן בשנת 1969 ומוזגה מיידית לתוך חברת הבת שלה אאודי. אאודי עצמה היתה איחוד של שלוש חברות גרמניות אחרות לייצור כלי רכב ממונעים, (אאודי, ד.ק.וו וונדרר) שחברו יחדיו בשנות המשבר הכלכלי של שנות ה-30 על מנת לשרוד איכשהו את הזמנים הקשים ונקראו אז אוטו-יוניון. הצירוף של נ.ס.או לקבוצה יצר את הסמל המפורסם של 4 הטבעות השלובות המפורסמות של אאודי.
לנ.ס.או עצמה היתה היסטוריה מפוארת ואני עוד זוכר את מכונית ה-רו 80 עם מנוע הוונקל שנחשב בזמנו ללהיט פורץ דרך וחדשני, אבל אנחנו מתעסקים באופנועים ולכן נציין שמסדנת המרוצים של מפעל זה יצאו אופנועים משובחים שלקחו אליפויות עולם בקטגוריות 250/125 סמ"ק בזכיות רצופות בין השנים 1952-1954 בטרם פרשה נ.ס.או ממרוצי הגרנד-פרי ב-1955. לפני פרישתה הם עוד הספיקו לתכנן בסדנה ההיא אופנוע חדש לגמרי עם מנוע 4 צילינדרים 500 סמ"ק, שיועד להצטרף לאופנועי המרוצים מסדרת RS54, ושאמור היה להתחרות בדומיננטיות של ג'ילרה ו-MV על המסלולים, בדיוק כמו שתכנן קאראקנו להביס אותם עם ה"אוטו-צילינדרי" במוטוגוצי.
אופנוע המרוצים של נ.ס.או מסדרת RS54 במסלול נורבורגרינג, 1951
האופנוע הזה לא ראה מעולם אור יום. הוא נשאר יצור עיוור ודומם של סדנאות ההרכבה, כמו שנולד – שם גם גווע. בבוא יומו הוא נדד על כל חלקיו למוזיאון של אאודי באינגולשטאט, שם הונח במרתף בין כל שאר אופנועי התהילה ופריטי היסטוריית המרוצים של נ.ס.או עד שתבוא העת ותגיעה השעה ויימצא מי שימיין ויסדר ויעשה סדר בבלגן, ואולי אפילו יימצא להם מקום באולמות המוזיאון.
כשהגיע אותו היום נמצאה השלדה בקלות, מורכבת ומוכנה לקלוט לתוכה את המנוע המרובע, אבל איפה הוא אותו המנוע? – איש לא ידע. מישהו אמר שהוא זוכר משהו על קופסה כחולה וכולם הלכו לנבור במרתפים. כשחשבו להתייאש הסיט מישהו כמה קלסרים ומדפים שהונחו בעירבוביה באחת הפינות, הוריד בובה גדולה שרבצה על שמיכה מרופטת ותחתיה נגלתה התיבה.
המכסה נפתח וארומה של שמן מכונות, עץ ישן וטחב התפשטה באויר. בקופסה היה מונח מנוע 4 פעימות, יצירת מופת קומפקטית שבנייתה הושפעה ללא ספק ממנוע ה-CNA500 RONDINE המפורסם של ג'ילרה. היו לו 4 צילינדרים, 4 קרבורטורים, מערכת הצתה מסובכת, והיתה חסרה לו עוקת השמן שכנראה הורדה בשלב ההרצה על הטסט-בנץ' ואחר כך הלכה לה לאיבוד בעת המעבר הכפול, לפולקסוואגן ואז לאאודי.
היה צורך לאלתר ולבנות עוקת שמן חדשה ולהרכיב אותה על האופנוע לפני גילגולו לחלון הראווה, אבל להניע ולבדוק איך הוא על הכביש או המסלול כבר לא מצאו טעם שם במוזיאון אאודי. מה הם צריכים לבדוק ענתיקות נוטפות שמן מלפני שישים שנה כשיש להם בכיס את דוקאטי?!…
מציאת קופסת הנ.ס.או דרבנה אותם שם באינגולשטאט לנבור ולגלות מה נמצא בקופסאות נוספות שהיו בחדר. במיוחד סקרנו אותם שתי קופסאות עם הכיתוב "חלקי חילוף עבור TT". המכסים שנפתחו גילו בפנים חלקי חילוף לאופנוע שהתחרה ב-1954 באי מאן, R-11, וכנראה תוכננו להיות בשימוש בעונת המרוצים הבאה. במיוחד הרשים אותם אותו מנוע בן 125 סמ"ק 4 פעימות שמערכת הינע המורכבת מצירים וגלגלי שיניים העלתה את התנועה לשני גלי זיזים עליונים בראש. הראש עצמו תוכנן והורכב בזוית משונה לעומת הצילינדר והגוף כאילו נקע את צווארו בתאונה. לך תבין ראש של מהנדס. יש להניח שהיו שם כמה זקנים שהוצפו ברגשות נוסטלגיה עזים באותו יום.
אופנוע המרוצים R11 עם המנוע בעל הראש המוטה הצידה
תיקון היסטורי;
סמל 4 הטבעות היה בשימוש עשרות שנים לפני 1969. ה"אוטו יוניון" באותה תקופה שלפני המלחמה עוד היה מפוצל ל4 המותגים שהרכיבו אותו: DKW, וונדרר, אאודי, והורש – כן ע"ש אותו בחור מאאודי.
לצורך העניין, דמיינו מצב בו כיום רכבי VAG יהיו בעלי מיתוג כפול, סמל VAG גדול על הגריל ובמקביל סמל המותג (סיאט/סקודה/אאדו וכו) על מכסה המנוע.
לאחר המלחמה ובעקבות המשבר החריף בגרמניה ובכל אירופה הופסק פיצול המותגים והייצור התמקד ברכבים זולים יחסית תחת המותג DKW-Auto Union. בסוף שנות ה-50 גם השימוש במותג זה פסק והמיתוג הפך לאוטו יוניון בלבד, ללא שם תת המותג.