ה- Ténéré ואני – הרפתקה בנחל תבור

לפעמים החיים מזמנים לנו רגע לא מתוכנן, ולפעמים הרגע הזה מבשר את בואו של אופנוע מיוחד, למשל XT660Z Ténéré, שרק בהישמע שמו שורה של אסוסיאציות מתעוררת. והנה אתה בעלומיך, נמצא היכנשהו בין הפאריז והדקאר, מגלם את עצמך בפרסומת המיועדת לך.

הסיבה המוצהרת לרכישת ה- Ténéré הייתה רצוני לטעום שוב, אולי בפעם האחרונה, את טעמה של רכיבת שטח כהילכתה; הסיבה האמיתית, יש לשער, קשורה למאזן ההורמונלי של גבר בגיל העמידה. אם כך אם אחרת, ה-Ténéré זימן לי הרפתקה. פתחתי את ספר הטלפונים והזמנתי לעצמי טיול שבילים קל ונינוח אצל ערן לביא, כדי ללמוד את הכלי. יצאנו לרכיבה נועזת בשבילים המקשרים בין כפר תבור לירדנית, ובשעה שערן השתעמם למוות אני ראיתי אותו לפחות פעמיים. אחרי מאבק איתנים בקוליסים בגובה ארבעה סמטימיטרים ומנה גדושה של אפר ואבק, חשתי מוכן לדבר האמיתי: טיול אדוונצ'רים.

לקראת 'מסע' השטח ההרפתקני הייתי נלהב וקצר רוח, וכאשר דעכה התשוקה מחמת החרדה, העמדתי לנגד עיני את הבחור מהפרסומת והלהט שוב ניצת. כמצביא קולוניאליסט פתחתי את מפת ארץ ישראל המנדטורית ותרתי באמצעות האצבע המורה אחר נקודה הראויה לכיבוש. לא בכל יום הופך אדם מרוכב כביש חובב למפצח בולדרים או לבלרינת דיונות. לי זה קרה בגיל 48 ולא ראיתי שום סיבה לא לחגוג את זה. אחרי מבט חטוף במפה נפל הפור על שמורת נחל תבור.

כאשר ביקשתי מינוקא לחלוק עמי את ההרפתקה, שתיקה ארוכה ורועמת נשמעה בצדו השני של קו הטלפון. בהינתן 215 קילוגרם של פלדה מיותרת, לצד הספק של מכסחת דשא, חברי למסע המתוכנן חשש כי החיבור בין כישורי רכיבתי ובין ה-Ténéré המגושם מנבא רעות. אבל כחבר נאמן ינוקא לא רצה לצנן את התלהבותי, וביום הפקודה שמנו פעמינו לשמורה.

אמת, לא מדובר במדבריות של נמיביה, אבל ה-Ténéré ואני עמדנו לצלוח, בחלון הזמן שבין 8:00-12:00, שמורת טבע לאורך. בשונה ממטיילים אחרים, לא הגענו לשמורה במסגרת ספארי בורגני, וודאי לא כדי לחזות באירוסים או כדי לצלם איזה חצב או תורמוס סגלגל. ממש לא, אנו שם כחלק ממבחן מנטלי רוחני: האדם, הטבע והמכונה. בשעה 10:45 בדיוק ינעץ הדגל בנקודת גובה החולשת על השמורה. אם יהיה זמן לפק"ל קפה, נזרום עם זה; ואם לא, חטיף אנרגיה זריז ונמשיך לסטייג' הבא.

במהלך הירידה התלולה אל הוואדי נרשמו כמה תמרונים עזים, שמהם נחלצתי בעור שיני. כמקצוען רכנתי קדימה על הכידון, כדי להסיט את משקל גופי מחלקו האחורי של האופנוע לעבר חלקו הקדמי, כנהוג ברכיבה בירידות. זה פעל כבמטה קסם, גם אם מעת לעת הגלגל האחורי ניתק מהקרקע ואיים לקבור אותי חי תחת ערימת קוצים. בדיעבד התברר כי מה שהתפרש על-ידי כתוואי שטח מאתגר במיוחד הוא, למעשה, פעילותה התקינה של מערכת ה-ABS. איפה כתוב שצריך לכבות אותה בכניסה לשטח? ואיך לעזאזל עושים זאת? לשמחתי כישורי הטיונינג המעולים שלי שוב הוכיחו את עצמם, והוצאתי פיוז. ואז שמעתי בבירור בת-קול קוראת לי ממרחקים:"ABS זה לחלשים…"

עד מהרה ניצבנו בפני האתגר המשמעותי הראשון במסע: צליחת נהר התבור. למען הדיוק נציין, כי בשעה שהגענו אל אחד מיובליו בחודש ספטמבר נהר התבור לא בדיוק שצף, ובכמה אתרי אינטרנט שגויים מהיסוד הוא מתואר כנחל אכזב, אבל אין כמראה עיניים. בהן צדק, במו-עיני החרדות ראיתי לפני אזור מסוים מכוסה מים, שאפשר להעריכו אובייקטיבית כמרכיב מפתח בכלכלת המים הישראלית ואף כנביעה חשובה. המקצוען שבי רצה לבדוק את עומק הנהר טרם צליחתו, אבל ההרפתקן שבי החליט ללכת על זה כדי לא לבזבז זמן יקר בסטייג', שהתגלה כמבחן פיזי ונפשי כאחד.

אפשר לומר שמצאתי עצמי, שוב, מול שוקת שבורה, ולא רק כביטוי או ניב, אלא מפני שעומקו של מכשול המים האכזרי לא עלה על עומקה של שוקת זעירה, וזה שבר אותי. מיד העליתי לפני את שירו המפורסם של ברי סחרוף: "לב שבור הוא לב שלם", וזה נתן לי כוח להמשיך. זכרתי את שהנחילו לנו אביב קדשאי, חזי עלון וסיריל דפרה, וכאשר הגלגל הקדמי פגש את המים, התחלתי ליישם טכניקת רכיבה, שהוחזקה אצלי בתת-מודע במשך עשרים שנה וכעת באה לעזרתי. פתחתי את מלוא המצערת, וכאשר נמצאתי במרכז מכשול המים סגרתי אותה, איפשרתי לאופנוע לשקוע בבוץ, ופתחתי אותה שוב. בכל מקרה נמנעתי באדיקות משימוש בגז קבוע. התוצאה הייתה מרהיבה, לפחות בעיני, ורק מבטו החומל של ינוקא רמז שאולי עשיתי משהו לא נכון.

אחרי שצלחתי ארבעה מעברי מים על בסיס הטכניקה האמורה גיליתי, לתדהמתי, שאני רטוב עד לשד עצמותיי. עוד אני אפוף צחנת מים עומדים, מצאתי עצמי מול האתגר הקשה והמורכב ביותר באותו יום אומלל: העלייה לכוכב הירדן. גשמי אשתקד חרצו בדרך הכורכר התלולה חטטים עמוקים, כפלי קרקע משוננים וקוליסים עמוקים בעלי גובה משתנה. התוואי הזה גדול על ה-Ténéré, גם כאשר רוכבו הוא חיית שטח מנוסה, גשש לעת מצוא ובוגר הסוסיאדה בעפולה.

לא חלפו אלא שלושה מטרים של מדרון תלול, וה-Ténéré נעמד כגמל עקשן. אפילו צמיגי השטח המקצועיים, מסוג מצלר טוראנס, לא הועילו בנסיבות אלו והתחפרו לשווא בתוך פודרה. וכך, בבלי משים, מצא עצמו עבדכם הנאמן חלק משושלת מפוארת של רוכבי ראלי שהוכנעו בידי איתני הטבע. במצבי קיצון שכאלה גם בחורים קשוחים שכמותי לא לוקחים סיכונים. שלפתי מהתרמיל את הטלפון הלווייני של 'שיומי', ושלחתי למסוק אות מצוקה חמורה. משלא נעניתי, הפצתי בכל קבוצות הווצאפ המתמחות באסונות, הודעה בדבר שני נעדרים פוטנציאליים, שלפי שעה שלום להם ומיקומם ידוע, אבל אין לדעת מה יעלה בגורלם בהמשך.

ואז מתוך החשכה המוחלטת הפציעה תקווה חדשה. חרף הבידוד המוחלט, כשאנו מרוחקים אלפי קילומטרים מיישוב או תחנת דלק, התעורר בקירבי יצר הישרדות קדום. בכוחות אחרונים אילצתי את ינוקא לדחוף מאחור את הגמל הסורר ולסלק אבנים מאזור ההתחפרות. אחרי שלוש מדרגות השתחרר הפלונטר ורכבתי כאחוז דיבוק עד כוכב הירדן, תוך שאני מפנטז כיצד אסיים את הסטייג' לקול תשואות המעריצים.

אף שיצאתי לאתגר הפיזי והנפשי בקטגוריית החובבים, החל משלב מסוים התחוור לי שהסיכוי לפודיום ריאלי. העובדה שהייתי המתחרה היחיד במקצה לא שינתה כהוא זה את הנכונות שלי לעשות מאמץ אחרון כדי לרשום ניצחון היסטורי. ברגעים אלה כבר לא חשבתי רק על עצמי, אלא גם במונחים של כבוד לאומי, והתלבטתי אם להקדיש את נאום הניצחון לזוגתי שתחיה או לגב סלע, שהיו לי להשראה ומצפן רוחני גם ברגעים שבהם נמצאתי בין תקווה לייאוש.

* הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי / ** "עוד מעט יגמר הסרט, בקרוב המציאות" (ברי סחרוף)