זר לא יבין זאת

יום ראשון תשעה באב, בוקר של נופש משפחתי בחו"ל, מקבל מתומר ("כRובי") ברעם, הודעה והלב שלי צונח עם תחושת אבדן נוראית. "אני לא רוצה שתשמע את זה ממקום אחר, אבל ה-R נשרף לפנות בוקר".

ההרגשה היא אחת: אבדן עצום, חלל, עצב עמוק, ממש כאילו מודיעים לך שחבר שלך מת הלילה. ולא, אני לא מגזים.

12 שנה האופנוע הזה היה אצלי. אופנוע שהואנש (מלשון האנשה) אצלי לרמה אנושית לחלוטין. היסטוריה דו גלגלית מהמשמעותיות ביותר שידע העולם הדו גלגלי, ששיפצתי מערימת אלומיניום מכוערת שעברה התעללות, והחזרתי לחיים גאים ממש כפי שהיה כשנולד. יפה וגאה על שני גלגליו. מדי פעם יוצא אליו, מסיר את השמיכות והכיסויים, מניע אותו, מלטף אותו, יושב ובוהה בו וביופיו הבלתי נגמר עם חיוך מאוהב של תיכוניסט שהצליח לו עם המלכה היפה של הכיתה.

ועכשיו הוא איננו יותר. מת.

לא אתחיל לפרט את מה שהוא עבר אצלי, לא אספר שוב את ההיסטוריה של האופנוע הזה שהלכה למעשה הגדיר לעולם מחדש מאז ועד היום מה הוא אופנוע היפר ספורט. גם בארץ וגם בעולם היה ברור שכשמישהו מדבר על R, הוא מדבר על ה-GSX750R של סוזוקי.

שנים חלמתי עליו, קניתי אותו בשקלים האחרונים שהיו לי, שיפצתי אותו במשך שנה תמימה, וסירבתי כמה פעמים לאנשים שבאו עם כסף. היה לי ברור שהוא יישאר אצלי לנצח, עד שבא כרובי וידעתי שאצלו הוא יקבל חיים טובים יותר ומפנקים יותר וה-R האהוב שלי הלך אליו. וכך אכן קרה. הכרוב השקיע, פירק, שחזר עוד, הביא אותו למצב טוב עוד יותר, השקיע בו עשרות אלפי שקלים, ונתן לו את כל האהבה שבעולם. בדיוק כמו שמשקיעים באהובה.

הבטתי בתמונות שהוא שלח אלי. העיניים דומעות והגרון חנוק. מסרב להאמין שהתפארת הדו גלגלית המדהימה והאהובה כל כך הזו שלי שוכבת מפוייחת ושבורה כך על הריצפה. שכך תסיים את חייה. אופנוע שהיה אמור לסחוב את עצמו ואת בעליו לעוד שנים רבות של זוגיות מאושרת, ושסיים את חייו באופן כל כך טרגי. כבר לא ידעתי בהודעות מי מנחם את מי יותר, אני את כרובי או הוא אותי.

וגם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו הגרון חנוק והלב מסרב להאמין. אני פותח שוב את התמונות ומתקשה להאמין שאלו הם תמונותיו של הפאר המלכותי הזה.

נוח על משכבך בשלום אופנוע יקר שלי. יצאת לי מהחניה, אבל מעולם לא יצאת לי מהלב. הגרון החנוק והלחץ בין הרקות, מעידים על כך.

לעולם לא אשכח אותך.

כרובי מתאבל: קטסטרופה פרטית