טיפ: מגן צוואר

קל מאוד לרוכבי השטח לזלזל בפריט המיגון הנ"ל: מחירו יקר, לבישתו מסורבלת למדי והנוחות שלו למשתמשים בפעמים הראשונות, יכולה להיות מוטלת בספק. תוסיפו לכך שרוכבים ישראלים רבים צופים במרוצי אליפות העולם במוטוקרוס ובאנדורו שם חלק מהרוכבים מוותרים על מיגון זה, ותבינו שהם מוצאים בכך סיבה מספיק טובה לכך שגם הם יבחרו שלא לרכוב עם כזה.

לא אהיה כאן מיסיונר נוסף לחשיבות המיגון בכלל ולחשיבות מגן הצוואר בפרט, מלבד לספר סיפור אישי:

רכבתי עם מגן צוואר, כמעט באופן קבוע, בששת השנים האחרונות לרכיבת השטח שלי. אחרי ההתאמות הראשוניות שעשיתי ב-2009, לא נגעתי בכיוונים שבחרתי

היו רכיבות שבהן ויתרתי על המגן, אם מתוך עצלות גרידא או מתוך מחשבה, מטופשת בדיעבד, ש"היום מסלול הרכיבה לא מאתגר אז אפשר לוותר על המיגון הנ"ל…". וזה לא שלא שמעתי על רוכבים שהזדקקו לפריט ברגע האמת. נתקלתי ברוכבים רבים, חלקם עם סיפורי זוועה על התרסקויות של רוכבים – גם של כאלו המוכרים וידועים כרוכבים טובים – שסבלו מנזקים שיכלו ככל הנראה להימנע בזכות המגן. כמובן שבמקביל היו סיפורים טובים יותר על רוכבים שדיווחו כי עצם הרכיבה עם המגן ברגע הריסוק, מנעה לדעתם נזק משמעותי יותר מזה שנגרם בפועל.

אבל אם אני כותב לכם על העניין, סימן שחוויתי מקרה שכזה בעצמי. מהסוג שסטר לי בכאפה חזקה של מציאות כואבת.

מעשה שהיה כך היה:

יצאנו לרכיבה בדיונות כדי לנצל היטב את שלושת ימי הגשם שקדמו לבוקר יום השבת, והדקו היטב את החולות. לאחר כמעט שעה של רכיבה, כשהגוף כבר חם, ניגשתי לטיפוס על אחת הדיונות. הקצב היה טוב – הילוך 3, בערך 40 קמ"ש – עמדתי על הרגליות עם גוף משוחרר יחסית, והבטתי אל קצה הגבעה שלמעלה.

לפתע, בלי שום הזדמנות לשלוח אפילו יד אחת לפנים כדי להאט את המכה, טסתי ישירות מעל הכידון אל תוך מדרון הדיונה עם הפנים שלוחות לפנים. הרגשתי כיצד הקסדה נחבטת בפנים שלי בעוצמה, כולל סנטר, אף ומצח שחוטפים חזק.

יכולתי להרגיש כיצד שאר הגוף שלי "מנסה לעקוף" מלמעלה את הראש שנעצר לפתע בחולות, את הצוואר והגרון נמתחים בעוצמה לאחור – והכי חשוב: את מגן הצוואר עוצר מחלקה האחורי של הקסדה מלהגיע לגב. שנייה אח"כ הגיע האופנוע שמעליו התעופפתי, גורר אחריו את רגל שמאל שהסתבכה בין מיכל הדלק לכידון, ונוחת סנטימטרים ספורים מהגב שלי, תוך שהוא מקפל את הברך לזווית מכאיבה.

הכאב בפנים, בצוואר, בגרון היה כמעט בלתי נסבל. אבל הרגשת האימה, מהמהירות שבה קרו הדברים, מעוצמתם והמעבר החד בין רכיבה ב"Comfort Zone" להתעופפות בלתי נשלטת, היתה זו שממש שיתקה אותי מפחד. ההרגשה כיצד המגן "עבד" בשנייה המדויקת שבה הייתי זקוק לו, הפחידה אותי. בעיקר בשל שאלת השאלות: "מה היה קורה אם הייתי ללא המגן?". דעתי הבלתי מבוססת והבלתי מלומדת היא, שהיה נגרם נזק אורתופדי חמור ומשמעותי מכיפוף הגולגולת לזווית חדה יותר של הצוואר אחורה – אל הגב.

הסיבה ככל הנראה להתעופפות, לא רלוונטית למקרה שלנו אבל למי שרוצה לחפור: זה קרה מאיבוד אחיזה של האחורי בשל השקע הקטן שיש בתחתית כל דיונה באזורים בהם רוכבים אופנועים רבים וג'יפים. ברגע שחזרה האחיזה עם תחילת הטיפוס בדיונה, לא היה הגלגל האחורי מיושר עם הקדמי- וביחד עם קצת סגירת גז מצדי (כנראה), האופנוע הטיח אותי מעליו ושוגרתי מעל הכידון אל תוך מדרון הגבעה. סוג של היי סייד אם נשאיל לרגע מושג מתוך עולם המונחים של רוכבי הכביש.

לסיכומו של דבר, ממליץ לכל אחד מרוכבי השטח להצטייד במגן צוואר קשיח – לא משנה של איזו חברה, באיזה צבע או באיזו סגירה ונעילה. רק שלא יהיה מורכב מספוג בלבד! חייב לדעתי לכלול משטחים קשיחים שיעצרו פיזית את תנועת הקסדה הבלתי נשלטת במקרים שכאלו. אני יודע שאני כבר לא "אחפף" בעניין…

בתמונה למעלה: המצחייה, המשקף והאפון שנקברו ברגע ההתנגשות בחול הדיונה. שימו לב כמה עמוק חדר האפון פנימה לעומק הדיונה. ורק לחשוב מה היה קורה אם הייתי מתרסק באנדורו בתוך סינגל כנגד סלע…

 

פורסם במקור בכRובלוג