ילדות נשכחת

תמונות: בועז בר

מה שהייתי פעם מזמן

הגוצי בובר לקח אותי למסע עמוק בזמן. אל האופנוע הראשון פחות או יותר שלי. לא היה בדיוק שלי, אבל גר אצלי יותר מאשר אצל בעליו שלא התאים לו להזיע בשביל פוזה של אופנוען. זה היה BSA350 כלשהו, לא 'תרנגול' – השני, מה שמו? מודל 1965. צעיר ממני בשלוש שנים אבל זקן בנשמתו. אופנוע של פעם מזמן. היה צריך לבעוט ולבעוט בקיק יחד עם צ'וק וגז בהתאם למזג האויר והלחות, ואם לא דייקת – זב"שך. עוד ביטוי של פעם מזמן. כשסוף סוף הוא התניע – המנוע היה פועם כל כך לאט, שאחרי כל פעימת מנוע היה מספיק זמן להתפלל לבואה של הפעימה הבאה. ואז היא הייתה מגיעה בקול שיקשוק ופיצוץ וזורקת אותך כמה מטרים קדימה. ושוב תפילה-שיקשוק-פיצוץ-ועוד כמה מטרים. ככה לאט לאט. ההילוכים היו בצד ימין, הברקס בשמאל, ובלמי תוף מלפנים ומאחור שלא ממש עצרו, אבל זה בקטנה – כי ממילא הוא היה כבה ועוצר בעצמו כל כמה קילומטרים. אפשר להגיד שהוא היה מספיק אכזר בכדי לא להשאיר אצלי געגועים אליו ולשכמותו. אמנם היו לי במצטבר כמה שעות של נחת דו גלגלית ראשונית על אוכפו, אבל בעיקר נותרו זכרונות של נעל שנחצתה לשניים מהקיק, ועד היום תחושה של קסם בכל פעם שאני מניע אופנוע יפני בנגיעת כפתור.

מה עוד מביא אותך תמיד

ה-BSA הזה לא היה בובר, אבל ממנו ומאֶחיו לתקופה היו עושים בוברים – בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. המתכון היה פשוט: לוקחים את האופנוע הפרטי שמשמש לתחבורה יום יומית, מקצצים ממנו חלקים 'מיותרים' כמו כנפיים, פנסים, וכל מה שלא חיוני לתנועה, אולי מחליפים צמיגים לרחבים יותר, ואודרוב – למסלול. אחרי המירוץ או האימון, מלבישים חזרה את החלקים שפורקו והופ סינדרלה… אופנוע המירוץ חוזר להיות כרכרת כביש. "BOB JOB" זה הסלנג לקיצוץ זנב ו/או אוזניים לבעלי חיים, ומכאן הגיע הכינוי BOBBER לאופנועים האלה. להבדיל מ-CHOPPERS אגב, שעברו בנוסף לקיצוץ המסיבי גם שיפורי שילדה מתלים ומנוע.

עוד שנה כבר למדנו

הגוצי V9 BOBBER הוא הומאז' נאמן לרוח התקופה ההיא שבה לא היו כל כך הרבה אופנועי נישה כמו היום. גוש ברזל צנום ומינימליסטי עם זוג צילינדרים שבולטים לצדדים כמו שרירים ענקיים בתצורה הגוצית האופיינית. עם הספק צנוע של 55 כ"ס מ-853 סמ"ק, שני שסתומים לצילינדר, וקירור אויר-שמן – זה נשמע כמו מנוע פרימיטיבי או לפחות מיושן, אבל בפועל זהו מנוע מודרני וקומפקטי שנבנה במיוחד ל-V9 על צמד גרסאותיו – בובר ורואמר. ה-V9 עומד בתקנות יורו-4, וכולל ABS, בקרת אחיזה, ותקשורת בלוטות' בין מחשב המנוע לסמארטפון. אפילו שקע USB מוסלק על צוואר ההיגוי. "לוח המחוונים" הוא 'שעון מהירות' עגול כמו פעם, ובתוכו צג דיגיטלי שמציג שפע של מידע ומתופעל על ידי מתג בידית שמאל. מעבר לשעון זמן ומדי מרחק מתאפסים יש בו גם מד טמפרטורה חיצונית, תצוגה של צריכת דלק, רגעית וממוצעת (19.2 ק"מ/ליטר במבחן), וחיווי הילוכים משעשע שנתייחס אליו בהמשך.

 

אולי זה רק הלב שמתרגש

קיבלתי את הבובר ביום שישי בצהריים, ומיד חימרתי אותו למשימות שוטפות בלי להתעמק יותר מדי בהיסטוריה ובקונספט. אבל אחד כמו בובר לא בא להיות חמור עבודה. הוא עכשיו בגלגול הרטרו שלו. תנו לו לחנות בנחת מול בית הקפה השוקק בצהרי יום שישי, ליהנות מהשמש החורפית ובעיקר מהמבטים וההערות של העוברים והשבים. ויש הרבה כאלה. קשה להישאר אדיש למינימליזם הכוחני שמגיע מתקופה אחרת, והגוצי V9 BOBBER משדר את זה חזק מכל הכיוונים. הברזל השחור, המנוע העצום והחשוף, הכידון הישר, ובעיקר בעיקר מה שאין. אין קישקושים כמו מיגון רוח ופלסטיקה, לא סבל, לא רדיאטור, ולא ניקלים בוהקים. כמו פעם, נו…  אבל חדש ואחר. מעניין איך הוא נוסע. "איזה מנוע?" שאלו אותי לא פעם. "850?! וואו!" בליווי חיוך פוסט נוסטלגי עם ראש נטוי על הצד. בעיקר מצד גברים מזדקנים והיפסטרים עירוניים שנראים כמו הרצל במרפסת. "חיה?" סוג של, אבל תכלס לא ממש.

מי עבר, מי נשאר, מי עודנו

בעיר הוא דווקא סבבה. מרגיש קליל יחסית, רזה ונמוך, והכידון הרחב מאפשר תמרונים נוחים. כשיצאתי מאיילון לכביש 5 החלטתי שהגיע השלב ביחסינו בו אפשר כבר לתת גז. אחרי כמה שניות החלה נורה אדומה להבהב בהיסטריה ב'שעון'. "תעביר כבר הילוך!" התחנן המנוע כמו שרירן מגודל שמתפתל פתאום מלחיצת יד שגרתית. העליתי הילוך, שחררתי את הגז לרבע, וניסיתי להתחבר לרוח האמיתית של האופנוע הזה. במורשה צפונה עמד לידי ברמזור הארלי דוידסון. המזוקן בקסדה הסתכל בעניין בבובר ואז הישיר מבט אל האור הירוק. שנינו זינקנו מהר בכדי להתרחק מהתנועה, מתקתקים את ההילוכים למעלה כדי להגיע כבר להילוך האחרון ולשייט בנחת בנתיב הימני על 80 קמ"ש. 80?! – הארלי ניצח ואני נתתי גז צפונה. יש גבול גם לנוסטלגיה.

למחרת על 431 הבנתי סופית שמהירות זה לא הקטע פה בכלל, ההיפך. אפשר להגיע ל-150 בסוף, אבל זה ממש לא כיף. הכי כיף זה 80-90 ולהתעלם מהתנועה העוקפת כמו כמו בחורה יפה ש'מתעלמת' מהמבטים ברחוב. כשהסל"ד נמוך מרגישים את פעימות הכוח, הרוח מלטפת ולא מעיקה, ואפשר להרגיש ממש כמו פעם. פעם של הרבה לפני שנולדנו. לדמיין קסדת עור עם מצחיה, משקפיים כהים עגולים, מעיל ארוך ומתנפנף, ושהמזדות שמסביב הן דליז'נסים. החיים באיזי. פעם ראשונה בחיי אני חושב שנסעתי מרצוני 80 קמ"ש בכביש מהיר ורוב הזמן אפילו נהניתי מזה.

בכבישים המתפתלים של הרי ירושלים ניסיתי להתחבר לצד הספורטיבי של הבובר. גם כאן זה כמו פעם. כל עוד הכביש סלול טוב גם האחיזה טובה ואפשר לתת גז כמו שצריך ביציאה מהפניות, אבל כשהכביש קצת משובש זוג הבולמים האחוריים לא עומד בלחץ, ומעביר נידנודים ותחושה מעורפלת. המומנט זמין מסל"ד ממש נמוך, דוחף חזק אבל קצר. שיא ההספק באיזור ה-6000 סל"ד, אבל עוד הרבה לפני כן זה מרגיש מאומץ ומיותר. אפשר לזנק בהילוך שלישי אם דווקא רוצים, וההרגשה היא שהאופנוע הזה היה מסתדר בקלות גם עם שלושה או ארבעה הילוכים בלבד. חיווי ההילוכים בצג הדיגיטלי מבוסס על חישוב סל"ד/מהירות, כך שכשמחליקים קלאץ' בתמרונים צפופים הוא מתבלבל ומציג נתונים שגויים, ובעמידה ברמזור עם קלאץ' לחוץ אין לו מושג באיזה הילוך האופנוע נמצא.

בבר בהר ניגש אלינו גוציסט צעיר, יש לו V7 והוא התעניין אם שווה לו להחליף ל-9. שאל אם המנוע דולף שמן, וכשענינו שלא הוא חייך בגאווה ואמר שאצלו כבר כן דולף. לך תבין אנשים. אולי בדור הבא של מוטוגוצי יהיה כפתור כזה שמשחרר כמה טיפות שמן בחנייה, ככה בשביל האותנטיות וההרגשה הטובה.

מתי ואיך נחזור להיפגש

הטקסט הזה הוא השני שכתבתי על הבובר. את הראשון גנזתי כי הוא היה פשוט משעמם. כמו האופנוע הזה אם מתייחסים אליו כאל אופנוע מודרני ושימושי. הביצועים ברמה של קטנוע 300 סמ"ק, הנוחות בינונית ומטה, השימושיות לא קיימת – אבל זה באמת לא הקטע של האופנוע הזה. הקטע שלו הוא להיות כמו האופנועים של פעם, גם בתחושות וגם בלוק, ואת זה הוא עושה נהדר. הוא לא מושחז כמו הב.מ.וו R-NINE-T, אבל גם האופנועים של פעם לא היו כאלה, חוץ מזה שהוא עולה כמעט חצי ממנו. ההארלים המתחרים הם לא ממש רטרו, אלא פשוט נשארו ככה כל השנים, אז למי שמחפש את הקטע הייחודי – הגוצי הרבה פחות נפוץ מהארלי דוידסון, ולא פחות אותנטי. מתי יהיה BOBBER כזה עם מנוע 1400?