יער גשם מנייר כרום

מאת: א' האיום

שדה התעופה שארל דה גול, 1996.

חניית ביניים בטיסה מטוקיו לבן גוריון. שלוש שעות המתנה וזה מספיק זמן לגשת לחנות העיתונים המקומית ולרכוש את כל סוגי מגזיני הדו גלגלי שיש להם ולו אין.

"לו אין" זה מושג מעורפל כי כבר יש לו די הרבה מהם אבל היי – תמיד יש מקום לעוד באוסף שלו.

נערי פס רחב שכמותכם יתקשו להבין במה מדובר אבל עד לא מזמן המצב בלוקל- גלובל- חלל היה שונה מהיום ובעוד שבגלובל המצב היה די סבבי, בלוקל המצב היה, איך נאמר בעדינות – יבש.

נכון, החרם הערבי נגמר ומלבד סוזוקי הצטרפו שחקניות יפניות חדשות למשחק, מגזין מוטו הביא בסוף שנות השמונים לקפיצה משמעותית בתרבות המוטורית הדו גלגלית בארה"ק אבל לעומת הגלובל, עדיין המצב כאן היה כאמור, די יבש.

אז בזמן שהוא חיכה לגליונות מוטו שאיחרו להגיע הוא היה קופץ מדי פעם לעיר הקרובה לרכוש לעצמו קצת דפים צבעוניים דו גלגליים. שנות התשעים היו כנראה תקופת השיא של כריתת יערות גשם למטרות דו גלגליות והוא השתדל לטפח לעצמו חורשה קטנה משל עצמו.

זה התחיל עם סייקל ומוטור סייקל ניוז. הבריטים היו חזקים בסצינה. פעם בשנה היה מטריח את עצמו אל העיר הבאמת גדולה ושם, בגוש דאנס, כבר היה יכול למצוא את ספר הספרים – מוטוראד קטלוג. חוברת עבה, ספר של ממש, עם תמונה ומפרט טכני של כל מיני חברות, מכל מיני מקומות, שרובן כבר לא קיימות בכלל היום.

עם השפה הגרמנית סבתו סייעה. התמונות סיפקו את היתר וכשהמשפחה והחברים היו עוברים את הבידוק הביטחוני לצד הנכון שלו – הוא דאג לצייד אותם בכמה גולדות או בצרור ירוקים, שאז עדיין היו באמת ירוקים  ובבקשות ספציפיות.

באיזה שהוא שלב החבר'ה במוטו התחילו למכור אוגדנים שחורים לארגון החוברות שלהם. הפוסטרים של מוטו נשארו, כמובן, בתוך הגליון מה שהשאיר מקום על הקירות לפוסטר המזעזע התורן של סוכנות דינמית מצ'לנוב. היום כנראה שהוא לא היה תולה על הקיר תמונה של R מרוסק ולידו בחורה מגורדת מאספלט אבל אז, כמו שחכם סיני זקן אמר פעם – WHAT WAS WAS WAS WAS.

ערמות המגזינים הזרים שהלכו וגבהו עודדו אותו להתחיל למיין, לארגן ולארוז בקלסרים משרדיים את יתר סוגי החוברות. חלילה לא חורר במחורר. כל חוברת קיבלה ממנו את היחס ואת שקית השמרדף האישית שלה.

והיו הרבה סוגים. והיו המון שפות. והתקבלה ההחלטה להתחיל לסנן.

קלסרים לפי מדינות, קלסרים לפי נושאים. מי היה מאמין כמה מגזינים שונים יש באמריקה רק לענייני הארלים ושדיים. מטורף. או שיש שם אפילו מגזין הארלי לנשים בלבד.

ענפי ספורט שאפילו לא הגיעו לארץ זכו בניכר למגזינים משלהם ואם יש חיה כזאת טריאל, ויש לה מגזינים ספציפיים – היא חייבת קלסר משלה.

חברים חזרו מחו"ל, סטימצקי התרחבו והמקום התחיל להיות צפוף. ארונות הבגדים בחדרו התמלאו  והוא הבין שהגיע הזמן לקצת אנינות טעם. הרי אין לו באמת צורך בשש שנים של easy rider, נכון?

ראית סיליקון אחד, ראית את כולם. באיזה שהוא שלב הוא ביטל גם את המנוי על מוטו כי בלי הארוך ופרדר, דוגרי, זה כבר לא היה זה.

 

הכמות הפכה לאיכות. גליון סייקל האחרון. גליונות של מגזינים חדשים שעדיין לא נתקל בהם. גם ככה הארונות כבר הכילו את האוסף הגדול בארץ עם יותר מ-120 סוגים שונים  של פורנוגרפיה דו גלגלית.

ואז הגיע הפס הרחב, הגוגל, הפינטרסט והאינסטגרם. פתאום כל ילד דידיטי יכול בשניה למצוא תמונה של מה שבא לו וכל היער הדו גלגלי שהוא מחזיק עכשיו בעלית גג ביתו, הפך, איך לומר, קצת מיותר…

חכו, הוא אומר. נדבר אחרי הפצצה האלקטרו מגנטית.