כך ניצל אקוויפר החוף

אני רוצה לספר לכם בדיחה. אני חושב שזו בדיחה, אחרים אולי יחשבו אחרת. ייתכן שתחשבו שזו לא בדיחה אלא סתם משהו מטומטם ומעצבן למישעי ובכל מקרה תלמדו ממנה כמה הספורט המוטורי מעניין את הביצה השמאלית של הרשויות. כן, הבדיחה היא בנושא הספורט המוטורי שלנו.

הסיפור נסוב על המסלול המוטורי הראשון החוקי שהיה מתוכנן לקום בקיסריה ואנחנו מדברים בערך על שנת 2013, כשנה לאחר שנולד חוק הספורט המוטורי שהסמיך את המדינה להיות רגולטור ולמוציאה לפועל של תחום המרוצים המוטוריים לכל סוגיהם. כמובן, מה שכולם ציפו, שהמדינה תפעל לפי מתווה סדור וחוקים מתאימים כשהמטרה היא שיתקיימו מרוצים סוף סוף, אבל כמו שראינו בקורונה – לא מתווה, לא סדור, לא כללים ולא זבבירים.

בראש ההתאחדות לספורט מוטורי עמד בשנים ההם מתנדב נלהב ושמו שגיא שוורץ שיצא למסע חיפוש ברחבי המולדת לאיתור וכיבוש 2 מטרות: 1. מקומות מתאימים למסלולים 2. רשויות מקומיות עם ראש פתוח שמפנימות ששעשועים מוטוריים להמונים הם כמו יריד ענק או קרקס נוצץ והדבר הזה מכניס כ-ס-ף!

הוא העלה חרס בידו. רשויות ועיריות ומועצות אזוריות חשבו, – ומצידן אולי בצדק – שנדל"ן שווה להם יותר מרעש, גזים, אבק ובלגן, ודחו אותו בלך וקש. היחידים שהיו מוכנים לשמוע אותו ברצינות היו הבחורים מהחברה לפיתוח קיסריה.

והנה עובדה מעניינת שאולי אתם כבר יודעים: קיסריה היא העיר היחידה במדינה ששייכת לגוף פרטי – למשפחת רוטשילד. המשפחה הזו שתרמה ליישוב הארץ תרומה ניכרת, קיבלה מתנה מהמדינה 30 אלף דונם בקיסריה ל-60 שנות חכירה. את העסק הנחמד הזה מנהלת החברה לפיתוח קיסריה ויש לה סמכויות של עיריה בלי להיות תלויה בממשלה. נחמד מאד. בדיונות שליד קיסריה הקימה החברה הזו אזור תעשיה גדול. הם שיטחו את גבעות החול, חילקו לחלקות וסללו רחובות שתי וערב ובהם מגרשים להשכרה/קניה לתעשיה ומסחר. ואכן העסק החל לזוז והתאכלס יפה.

רק מה – לא הכל התאכלס. נשארו כמה רחובות וחלקות לא "מיושבות", ושגיא חשב שהתשתית כבר מתאימה יופי: האספלט עם תוספות קלות ייהפך למסלול לאופנועי כביש וסופרמוטו, ומגרשי החול שבתווך יומרו למסלולי מוטוקרוס. מה יותר הגיוני מזה?!

והוא שטח בפני החברים הנכבדים מהחברה לפיתוח תכנית סדורה בה יגודר אזור מסלול, יוקמו טריבונות, והמקום יתפקד כל השבוע כאתר אימונים ובסופ"שים – כמסלול תחרויות. הן מזה והן מזה יגבה תשלום והעסק אמור להיות ריווחי.

והם שקלו את העניין בכובד ראש והחליטו שאכן – הגיוני. ואישרו.

עכשיו צריך היה לדאוג לכמה אישורים שוליים ולצאת לדרך. אחד מהם היה צריך להתקבל מהגוף האחראי לתקינות קרקעות הלאום, המועצה הלאומית לאיכות הסביבה, והחברים האלו טענו כי לא ייתנו אישור כיוון שהמרוצים עלולים לזהם את מי התהום של אקוויפר החוף.

לאקוויפר החוף, שהוא מאגר המים המערבי התת קרקעי של מדינת ישראל, יש מקורות זיהום רבים וחמורים. 65% מאוכלוסיית המדינה יושבת עליו ומזהמת אותו קבוע, והגופים המוסמכים והרשויות שוברים את הראש שנים רבות בסוגיה איך להציל את האקוויפר המסכן הזה הנתון במתקפה בלתי פוסקת. איך יתרמו לזיהום כמה אופנועים שמסתובבים במעגל?! – שאל מר שוורץ, נציגנו.

התשובה היתה מדהימה והזויה כאחד: "תאר לעצמך – טען הפרופסור הנכבד של המועצה לאיכות הסביבה היושב לו במגדל השן בטכניון בחיפה – ששני אופנועים שקופצים ברמפות יתנגשו באוויר, המנועים שלהם יישברו, ושמן מנוע יחדור ויחלחל ויציף את מי התהום. אין לנו רשות לאפשר תרחיש כזה!"

הבנו, כבוד הפרופסור, הבנו היטב: 4 ליטר של שמן מנוע משני אופנועים מתפוצצים יחלחל ויהרוס את אקוויפר החוף. ווא-לה!

אבל שגיא עוד לא אמר נואש והוא שאל בתמימותו וניסה לברר מה ניתן לעשות כדי למנוע את תרחיש הבלהה הזה. האם שיכוב מחדש של הקרקעות ייתן פתרון הולם? לו ייחפרו המסלולים המיועדים ויונחו יריעות ביטומניות, ניילונים, ושכבות איטום נוספות ככל שיוחלט במועצה הנכבדה, האם כל זה יפתור את הבעיה וישקיט את החשש האיום?

לא ולא – ענה הפרופסור – אני לא רגוע, ואם אני לא רגוע – לא יהיה בקיסריה מסלול.

ואכן, לא היה בקיסריה מסלול. וגם לא יהיה. רק מועצות רחוקות מהמרכז שבתחום אחריותן קרקעות פנויות כמו בערד, בשדה תימן ובפצאל ושמשוועות להכנסה ותיירות, חשבו חיובי ואישרו מסלולים בתחומן בלי לדאוג מתרחיש אפוקליפטי מופלא בו יתנגשו שני אופנועים והשמן הניגר מהמנועים השבורים יזהם טרמינלית את מי התהום של מדינת ישראל.

שממת פארק התעשיה הצפוני בקיסריה: חול, שיחים, תשתיות זורמות וחשמל, ורשת כבישים שתי וערב