כמה מחשבות מתיבת נח

מאת: נח אבגר הלוי

ת'שמעו אני לא יודע מה לקחתי, אבל פתאום התחלתי לעשות מה שבדרך כלל שמור לאשתי: התחלתי לחשוב. בעצם, אני לא יודע אם להגזים ולומר 'התחלתי' כי אז אני מתחייב להמשך. אני מעדיף להסתפק באמירה עמומה יותר כמו "עלו בי מחשבות". זהו, בול. זה לא מחייב, לא המשכי וגם לא תלוי בי: זה לא שעשיתי או הפעלתי משהו בעצמי, זה קרה מעצמו ואני בכלל לא בטוח שחשבתי את המחשבות האלו בעצמי. בכל מקרה, הנה כל מיני מחשבות על אופנועים ואופנוענות שחדרו לי לראש ואי אפשר להתעלם מהאפשרות שהן המחשבות שלי.

*   *   *

1. מחשבות על האופנוען המזגזג: נצבט לי הלב לראות אופנוע מהיר מזגזג במהירות בין נחיל מכוניות שנוסעות 100-120 קמ"ש בכביש בין עירוני. לרוב יהיה זה אופנוע כביש מבריק ומרשים עם רוכב רכון קדימה כמו באמצע תפילה או התחמקות מיריות, ואני לא יודע ממה נצבט לי הלב יותר: מהסכנה שהוא לוקח על עצמו, מזה שהוא מתעלם מכך שהוא מסוג הרוכבים שבסוף קוראים עליהם בעיתון, או מזה שאני גם פחדן וגם על אופנוע שלא יכול לעשות את זה – ולא יכול להגיע הביתה במהירות שלו.
2. מחשבות על חופש: כרוכבים אנחנו לא מורגלים לעמוד בפקקים. דווקא בגלל זה כשאתה מגיע לפקק שהוא כל כך צפוף עד שאי אפשר לחצות אותו גם עם אופנוע – אתה מתעצבן פי עשר מנהג מכונית שנתקע באותו פקק. ככה זה – כשיש לך חופש הרבה יותר כואב לך לאבד אותו.
3. מחשבות על סכנות הרכיבה בגשם: יש לא מעט רוכבים שאוהבים לרכוב בגשם, בתנאי כמובן שיש לך ציוד שמשאיר אותך יבש. ואז העולם כולו נעמד מולם ותוהה אם רכיבה בגשם אינה סוג של התאבדות: אין אחיזה מחליקים ונופלים. אבל רוכבי הגשם יודעים שהרכיבה בגשם היא לא עד כדי כך מסוכנת. מה שבאמת מסוכן בגשם זה שחלק מהנהגים מפעילים חימום ומחממים את פנים הרכב לטמפרטורה של עגבנייה על פיצה, שזה כידוע, הדבר הכי חם ביקום אחרי השמש. החום הזה מרדים את הנהגים. אין מצב שנהג מכונית-טאבון שכזו יאמין שיש אופנוע שם בחוץ. הוא שוכח אותנו – ואז הוא הופך למלכודת מוות לאופנוען. והנה אנחנו כבר בתוך החורף ואני מזכיר לעצמי כל יום מחדש: רכיבה בגשם היא לא מסוכנת, היא כייפית, היא גורמת להרגיש כמו ילד עם מגפי פלסטיק מרקד בשלוליות. אבל בכל זאת אסור ליהנות בחופשיות שכזו כי הנהגים בגשם מאוד מסוכנים.
4. מחשבות על צדק קוסמי: אין דבר שקורע את הלב יותר מלראות אופנוע תקוע בצידי הכביש, קשור או לא לאיזו גדר ביטחון, מחכה בראש מורכן לשובו של בעליו עם האמבולנס של הרכבים התקועים – הגרר. אבל רגע – יש היררכיה. לראות קטנוע מאפן תקוע לבד בצד הדרך, זה עצוב אבל לא נורא. ככל שדגם הקטנוע משתפר כך עולה הצער שלנו. לראות אופנוע קשור בצידי הדרך זה כבר מפחיד. ברור לך שמישהו תיכף יבוא לגנוב אותו. אבל לראות אופנוע שנחשב אופנוע-על – כמו ב.מ.וו, דוקאטי או הונדות וימאהות גדולות – תקוע בצד הדרך זה עצוב אבל גם טיפ טיפה שמח, לפחות מרגיע: לא רק האופנוע המצ'וקמק שלי, גם יצירות המופת האלו נתקעות בדרכים. תודו, זה לא נעים, אבל יש בזה איזו הקלה, ואפילו תחושה של צדק קוסמי כלשהו.
5. מחשבות על אלו שצריך להוריד מהכביש: נצבט לי הלב לראות שליח בתל אביב, צעיר ובריא, בינתיים, נוסע בעיר בפראות רבה יותר מזו שאני מרשה לעצמי במגרש המכוניות המתנגשות בלונה פארק. הוא במרוץ: האם יספיק להגיע ליעד השליחות הבא לפני שיגיע למיון הקרוב? אתם יודעים, שליחים מגיעים למיון בתדירות גבוהה יותר מזו שתימנים רזים מגיעים לגואה שבהודו. אני מסתכל עליו וקורא את המחשבות של הנהגים שהוא מפחיד: "אתם רוכבים כמו חוליגנים" הם יגידו לי בכול הזדמנות, "צריך להוריד אתכם מהכביש". הוא שופט אותי לפי השליחים. אז בואו נעשה צדק ונשפוט אותם לפי אופי הנהיגה של נהגי המוניות. לפיכך יוצא שצריך להוריד גם את האופנוענים וגם את הנהגים מהכביש. יאללה אחי, תביא כדור, הולכים לשחק סטנגה באלנבי.
6. מחשבות על קטנועים: איך נהיה מצב שכל כך הרבה אנשים בטוחים שאם כבר דו-גלגלי אז קטנוע? זה לא מובן. קטנוע הוא פחות בטיחותי, פחות יציב, לא פחות יקר בתחזוקה ופחות כייפי. אז מה הופך אותו ללהיט בישראל? אה, כן – יש לו תא מטען מתחת לכסא ונהוג לומר עליו שהוא שימושי. כן, כן, שימושי עלאק. לך תתחתן עם אישה (או תתחתני עם איש) כי יש לה תרמיל גדול והיא יכולה לסחוב הרבה דברים, לך תבחר בגדים רק לפי כמות הכיסים וכמה אפשר להכניס בתוכם. קטנוענים, שימו ארגז על הסבל – ולכו לרכוב על אופנועים – זה גם בטוח יותר וגם כייף יותר.
7. מחשבות על יעילות שלטונית: הייתה לי מחשבה על שוטרים, אבל חשבתי אותה כל כך מהר שחששתי לקבל דו"ח על מחשבה במהירות מופרזת אז עצרתי אותה והיא נעמדה לרגע בצד הכביש, על יד קיוסק, ירדה לקנות משהו. פתאום, בא שוטר רשם לה דו"ח וזה הכול. וזה לא רק לנו לאופנוענים, נסו פעם לחנות בתל אביב על 'כחול לבן' ותראו בעצמכם, אין פספוסים – דו"ח ודאי. עכשיו, איך זה, תגידו לי, איך זה שכול המערכת הממסדית בארץ עובדת כל כך לאט ומסורבל, כל אישור מביטוח לאומי או רשות אחרת לוקח חודשים וקשה יותר להשיג אותו מאשר להוציא חיוך מציפי ליבני, ורק רישום דו"חות נעשה ביעילות ובמהירות שכזו?!