כרוניקה של התמכרות

מאת: נח אבגר הלוי

זוגיות

לילה. אני שוכב במיטתי, על הגב, עיניי עצומות. זוגתי שוכבת על ידי הוגה בשיחה שהייתה לנו הערב, ותוהה מה אני חושב על הדברים שנאמרו, אבל איפה אני ואיפה שיחות על זוגיות… כשעיניי עצומות אני מרגיש ורואה אופנוע בהשכבה, הוא מתיישר באמצעות קצת גז ונכנס להשכבה לכיוון הנגדי. 'שיקיין' קוראים לזה. נקודת הסיום של העיקול שמאלה היא נקודת ההתחלה של העיקול ימינה. היום עשיתי אחד כזה ועשיתי אותו טוב. פעם ראשונה שנהניתי מהעברת המשקל מצד לצד. לא עשיתי את זה מהר אלא מדויק. הצלחתי ליישר את האופנוע על ידי תוספת גז ומיד אחר כך להוריד מעט מהגז ולהטות את המשקל כמעט בבת אחת לצד השני. תחושה של ים, גלים, עדנה ועדינות.

שלוש שעות קודם, תשע בערב, היא אמרה לי דברים שאומרים בין בני זוג בתקופה קשה לזוגיות. היא דברה על… על מה היא דיברה? נדמה לי שהיא אמרה שהיחסים שלנו הם כמו דלי ויש דליפה מחור קטן בתחתיתו ואם לא נסתום אותו עכשיו אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מול דלי ריק. פתאום נזכרתי שיכול להיות שיש דליפת שמן קלה באפריקה טווין שלי. נזכרתי שכשחזרתי מהעבודה היה כתם שמן מתחת לאופנוע. אמנם בדקתי הכי טוב שאני יכול וככל הנראה אין לי נזילת שמן ורוב הסיכויים שכתם השמן היה שם ואני החניתי את האופנוע מעליו. בת זוגי המשיכה ודיברה על זה שאם יש פצעים, אפילו שריטות קטנות, צריך לטפל בהן כמה שיותר מהר, ואני פתאום נזכרתי שמגני הברכיים שלי שורטים את מיכל הדלק ואני חייב לשים שם איזו מדבקה לפני שייגרם נזק רב מדי למיכל הכחול והיפה שלי.

ואז שמעתי את הטון הכל כך מוכר: "אתה מקשיב לי בכלל?" "כן – אמרתי – מקשיב וחושב שבעיקרון את צודקת אבל את צריכה להבין שיש שני צדדים למטבע וכל הדברים שאת אומרת קורים גם בגלל איך שאת מגיבה" – יריתי מהמותן. בת זוגי התחילה לדבר על יציבות הקשר שלנו וזה הזכיר לי שכבר כמה ימים אני מרגיש שהאפריקה טווין לא כל כך יציב על רגלית הצד ואני מוכרח לחזק אותה. בת זוגי טענה שאולי אנחנו עושים טעות שאנחנו מנסים לתקן את מה שהיה, שאין טעם לנסות לחדש את היציבות הקודמת אלא לבנות את היציבות מחדש, ואני חשבתי שהיא צודקת ואין טעם לתקן את הרגלית. אני צריך להיכנס לאיביי ולקנות חדשה. בת זוגי אומרת שהיחסים שלנו בהתדרדרות ואני חושב שגם המצב הנפשי שלי. האופנוע הולך וכובש כל חלקה טובה ודברים אחרים מעניינים אותי פחות ופחות.

אובדן שפיות הדרגתי ומהיר

זה לא תמיד היה ככה. אומרים שיש שני דברים בחיים שמובילים אותך אל אופנוע: משבר גיל העשרה ומשבר גיל הארבעים. אצלי זה היה משבר הארבעים והקשר שלי עם האופנוע התחיל בכלל בגלל קשב וריכוז: נגמרה לי היכולת לעמוד בפקקים. גרתי ברמת גן ועבדתי ברחובות. לקח לי חצי שעה להגיע לרמזור הקרוב לביתי ועוד עשרים דקות עד רחובות. זה חירפן אותי לגמרי אז עשיתי רישיון וקניתי ג'וימקס ומשם התחילה ההתדרדרות המנטאלית שלי. הסימן הראשון היה אוסף חומרי הניקוי. תראו, מאז ומעולם המכונית שלי נראתה כמו פארק צ'רלס קלור ביפו במוצאי המימונה. אוסף של כוסות קפה ריקות, אפר סיגריות שרידי צעצועים ושאר מיני מינים של מציאות, אבל מרגע שהיה לי את הגו'ימקס פתאום נהייתי פנאט ופדנט. כל חלק בג'וימקס ניקיתי עם חומר אחר. פעם מברג, ג'ירוסקופ ומטרונום היו עבורי אותו דבר: כלים שאם אתה לא במקצוע הרלוונטי – אל תיגע בהם, אבל לאופנוע שלי קיבלתי רגישות והייתי צריך לעשות הכול לבד – מטיפול שוטף ועד כל תיקון שרק יכולתי. פיתחתי ארגז כלים של מוסך מרכזי.

זה לא נגמר שם, זה רק התחיל: אחר כך עברתי מקטנוע לאופנוע – אפריקה טווין, ופתאום גיליתי את נפלאות הרכיבה. השליטה בהעברת המשקל באופנוע, השליטה בהיגוי הפוך, היכולת להשכיב אותו. על ה'אפריקה' למדתי ליהנות מעיקולים, למדתי לרדת את סדום ערד בלי לגעת בברקס, להקיף את הגלבוע כמה פעמים, לרדת ולעלות את הכביש של בית גוברין. בלי לשים לב הראש שלי הלך והתמלא במחשבות על אופנוע, על רכיבה, על אופנוענות.

הצילו

טוב, חשבתי לעצמי, זה רק זמני, זו התלהבות ממשהו חדש, זה הקשב וריכוז שלי שמתמכר לדברים חדשים ושוכח אותם מהר, זה משבר גיל הארבעים והצורך להרגיש חד ומרוגש, זו ההתלהבות הגברית הקלאסית מכוח מנועים. אלף סיבות ואף אחת לא משכנעת. בסופו של דבר אין ברירה אלא להודות: זו התמכרות.

אני הולך ושוקע לתוך התמכרות ומבקש ממך הקורא – עזרה. תבוא להציל אותי. תראה לי שיש חיים שבהם האופנוע הוא חלק מתון מתוכם, תראה לי איך אפשר להתרכז בדברים אחרים, תוכיח לי שזה זמני. תחזיק לי את היד – אני שוקע בביצה חמימה של ספק מציאות ספק דמיון וכל כולה שני צילינדרים וארבע פעימות. אני כבר לא באמת יודע אילו מהדברים שאני מתכנן ועושה הם רציונאליים ואילו נכנסים לקטגוריה של פנטזיות נעורים שלוחות רסן.

אבל רגע, רגע: מה אני מדבר איתך בכלל? אני מספיק מכור עד כדי שפעם עזבתי את המקצוע ה'רציני' שלי בחיים – פתרון סכסוכים וניהול משברים – ועברתי לעבוד ככתב בעיתון אופנועים וכעורך אתר אופנועים. אבל אם גם אתה הקורא מספיק מכור כדי לקרוא עמוד שלם של מכור אחר ולא ללכת לעשות דברים 'חשובים יותר' – ככל הנראה אתה מכור כמוני. לבקש ממך עזרה זה בערך כמו "הלך הזרזיר אצל העורב". לא ככה?!

אז אתה יודע מה? – בוא נשנה גישה: יש שלושה דברים שמחזירים מכור להתמכרות שלו: אנשים, לחץ ומקומות. באנגלית זה הולך טוב יותר עם שלושת ה-P שהם People / Pressure / Places. במקום להיזהר מהם – בוא נגביר אותם: בוא נדאג לפגוש הרבה אנשים שאוהבים אופנועים כמונו, בכל פעם שיש עלינו לחץ – במקום להתפוצץ על מישהו בוא נצא לטיול עם האופנוע, ובוא נדאג לבקר בכל המקומות – בכבישים המפותלים ובשבילים היפיפיים האלו שיעשו לנו עוד חשק לרכוב.

מה זה ייתן? – אין לי מושג, אבל מה זה משנה… נו, אתה בא?