כשאופנוען נולד זקן: סיפור של דודה, לא יותר. 

דודה – סשן מס.1

אנחנו במשפחה אוהבים את חיק הטבע. בערך מ-2012, איפשהו כשנגמר הלוח של המאיה, קרובים נושרים כמו עלים בסתיו בטמפו.

חום יולי אוגוסט היה כבד מאד, מעי של דודה צפונית החליט להתקצר, לא, היא לא שמנה היא רק זקוקה לעזרה. ימים כאלה. הדודה בחרה לעשות זאת בעיר הגדולה.

אני שונא ערים גדולות. בד"כ אני פותח מפה לפני, משנן את הדרך ויוצא. ממש כמו פעם בניווטים הרגליים של גבעות גורל (תענוג! ביום אתה ישן בבית מלון החייל, ובלילה אתה מטייל ונושם מלא הריאות אוויר מדברי חורפי. סאקרס!) רק שלעיר הגדולה הזו אין כל כך מפות ואני כבר לא בן עשרים, ועד כמה שנהניתי לקחת את העיקולים והכיכרות של תל השומר כמה וכמה פעמים, בסוף נשברתי, ושאלתי, וננעלתי. על הבניין.

עכשיו, אחד כמוני לא מחנה כמו בן אדם מול השומרים והמצלמות ונכנס בדלת המנחשת אותך אלקטרונית. אני חייב להכמין את התכשיט שלי מעיני כל, ומה יותר טוב מכניסת ספקים/דלת אחורית למשימה? ולפיל האפור הזה יש ברוך השם כוכים למכביר. יצא שבנוסף לעיכוב שבבירבור התעכבתי למפות בהנאה את כוכי ומרתפי מרכז הלב. יום שישי, שעת בין ערביים, עובדי הבניין מסיימים משמרת ויוצאים בעזרת העין החד צדדית של דלת אחורית להסעות הביתה בכניסת ספקים. ואני נכנס.

ראש דג עבר, צום עבר, סוכות עבר, הדודה התנהריה בחזרה והחורף ממשש. סמס בבוקר סתמי "בצער רב וביגון" וכאלה, ואני כאילו וואט דה?! טוב, מתי ההלוויה? הבן צריך להגיע מחו"ל. היום??? בשתיים ?!?! הוא כבר פה? איפה?

כברי? וור-דה-פאק איז כברי???

בעבודה הנוכחית אני הסתדרותי. שזה אומר שב, תחמם כיסא, ותמלא תקן. ככה תשע שעות טבין ובממוצע.

אז אמרתי לקולגה: "אבויה, אני – פה, כברי – זה שם. עכשיו תפתח את האלקטרוניקה ותגיד לי מה דוד ווייז אומר. שעה וסיגריה? אם ככה – דקה לפני חצות אני אלפא – שלוש אני תאילאנד חזרה. בכולל אני עושה מצווה וסוגר איזה באג יומי ב-TFS. הספק נאה לכל הדיעות".

יצאתי.

דודה – סשן מס. 2

אם חסרים לך דפי לקמוס לבחון אם אתה חטיאר, אז אחד מהם זה כשאתה מקיא עובדות לנוכח טרנד אפקט המנדלה. אתה יושב על שמונים בכביש החוף (כביש שתים יותר נכון. כביש החוף זה ארבע) לא מחובר לדיבורית (למרות שקיבלת אחת במתנה) לא מחובר לאזניות (לשמוע מוזיקה בדרך להלוויה?!) אז יוצא שלמרות שיוצא לך במבחן השמיעה “בכל הרצינות – לך להיבדק!” אתה עדיין עם אטמי אזניים מהמטווח בטירונות.

כביש 2 עליו אתה רוכב כעת היה פעם דו נתיבי. כשהוא היה 4 ברחת בגיל 16 מהבית על אופני צנטוריון בשוליים שלו דרך הרצליה-כפ”ס-קלאנסואה לנתניה. לפני נתניה יש את וינגייט והמטווח (הנעלם), אחרי וינגייט יש את אסון טבע. לא היית באסון טבע, היית חייל מעאפן בבט"ר בצומת המיקימאוס, זאת שנקראת כך כי הטייסים הבריטים טסו מעל המצודה ושני הצריחים נראו כמו אזניים של עכבר.

ככה זה שאתה נולד חטיאר.

השמיעה שלך לא משהו מירי ררנ”ט בצבא ושנים של רכיבות עם משקף פתוח אם בכלל יש משקף, אז רק כעת אתה נזכר לשים אטמים (לא לפני שאתה מגלח את השערות אחרת לא תהיה אטימה…) יוצא שאתה כשעה קלה צפונה, רוכב בשמונים קמ"ש, ונלחם באפקט מנדלה:

“מתלוצץ עם רופאיו זה ביטוי שנטבע לערפת במוקטעה ולא לאריאל שרון".

“פה משמאל היתה בריכה עונתית. ראשת עריית נתניה ייבשה אותה”.

“פה, בדרך לשער פאטמה עצרנו לחניית ביניים. "מפגש הבנות" קראו לזה אבל בנות לא היו שם בבת שלמה".

“פה מימין זייד על סוס. מיששתי את הנינה שלו כשהיתה מבוסמת (כמה שנים לפני שגנבו לה את הסבא עם הסוס). מדי פעם בדרך לצפון או בחזרה אני נשבר, שובר מוסכמות ומחסומים ונכנס עם האופנוע החדיש שלי למתחם כדי לצפות באופנוע התורן הנח לה בחניה. האקסית המיתולוגית של השלושים שלי אני קורא לה ומיד מתעשת. זה היה סיפור של חורף, לא יותר".

שעה קלה חלפה ואתה דקות מהיעד. עוד כמה כפרים (כרכים, יותר נכון) של ערבים כי לא סמכת על הכביש החדש והופ – שוב דלת אחורית. שם את הסוס בפינה מתחת לאיסכורית חניית החבר'ה קדישא ומכסה עם כיסוי.

שם כיפה, סוחב אלונקה, ממלמל "אמן" בקדיש, נותן צ'אפחה חברית לבנדוד בגילי ו… תם הטקס.

עוד לפני שאולי מורגש בחסרוני אני כבר על הסוס השפוך מדרבן "עור יא עגלה! עור! רוץ ודהר!” לא לפני שאני מהרהר בנקודות בדרך: הבית של הספתא, הבית של ציפורה של דוד דוד אשר עבד בישאזבסט ומת עוד לפני שטרם הספיקותי להכיר, וכמובן הבית של דודה לשם רכבנו ברכבת עם חלונות פתוחים.

בשלוש דיווחתי תאילאנד בשעון הנוכחות והתיישבתי שוב לחמם כיסא. מישן אקומפלישד.

אנשים נורמטיבים נוסעים לעבודה ביותר זמן מזה.