כשהדוכס הסמיק

להורנט 600 התוודעתי לראשונה לפני יותר מעשור, כאשר רכבתי על הונדה טוב ממנו וחכם ממנו, ולדעת רבים אף יפה ממנו. הוא הופיע בפני כשרכון עליו חבר של חבר, שותף מזדמן לרכיבה, והשניים – האופנוע ורוכבו – הפליאו בביצועיהם. זה היה מרשים, אבל לא עורר בי בדל של רצון לרכוש אחד לעצמי והוא נשכח.

השנים נקפו, הזמן הוא חבל על הזמן, והנסועה הדו-גלגלית שלי החלה להרקיע. צורכי הפרנסה והצפיפות המטורללת בכביש הישראלי הביאוני לזנוח כליל את המכונית כאמצעי תחבורה, והאופנוע משמש אותי ביום יום ומענג בסופי השבוע. בשל התפקיד הכפול הזה אופנוע המצוי ברשותי צובר בממוצע כ-800 קילומטרים בשבוע, שהם 3200 בחודש ו-38,400 בשנה.

שבת אחת, עוד אני מתארגן לרכיבה, מצאתי בחניית ביתי אופנוע מוכתם בבוץ, הגומי המשודך לגלגליו נראה עייף משהות מייגעת בשוליים, שכבה סמיכה של אבק וחרקים כיסתה את המשקף וצינורות הבולם הקדמי לא נראו כתמול-שלשום. האופנוע היה מוכר מאוד, ועם זאת זר למראה. מבט חטוף בלוחית הזיהוי, כמו בגופה קרה באבו כביר, אישר את הנורא מכל: מדובר באופנוע שלי. שלי? שלי.

מאחר והמחדל לא היה רק אסתטי, אלא גם בטיחותי, ובין היתר פגם ביכולתי ליהנות מפיתוליהם של כבישי הצפון, הוצאתי לפועל תוכנית מגירה שעד כה נשמרתי מפניה, משום שהיא מטורללת, לא רציונאלית וחושפת בפני העולם את שהשתדלתי בעמל רב להצניע: בכל הנוגע לחיידק הדו-גלגלי אני שרוט וחסר תקנה. בקצרה, רכשתי אופנוע שני שישמש נטו לרכיבות מנהלתיות, טוסטוס עם הילוכים.

נסיבות שאין זה המקום לציינן, כלומר תקציב דל ומיעוט כלים ישנים במצב סביר, גלגלו אותי להורנט הנשכח מהפסקה הראשונה. לאחר חיפוש מייגע נמצא פריט (CB600F Hornet 2009) במצב טוב ביישוב כפרי למרגלות הגלבוע. הוא נרכש ב-19,000 שקלים כשעל מד האוץ רשומים 98,000 קילומטרים. בונוס: סליפ-און של טרמיניוני המגלם חמישית משוויו הריאלי הותקן בו. משעשע.

ההורנט אמור היה להיות עבד נרצע, כליא הברק לתסכוליי, אופנוע אפור, משל לעליבותם של חיי היום יום, כפי שהם משתקפים ממבטם האטום, הכבוי, של נהגי המכוניות המאכלסים את כביש 6. זרקתי עליו צמיגים עם המון בשר ומעט אחיזה ופגמתי בכושר התמרון הספורטיבי שלו באמצעות ריפוד מושב רך ונדיב. אבל ההורנט סירב לקבל את התפקיד שייעדתי לו. במקום לשעמם את מרכז העונג, הוא החל להציף אותו בסרוטונין ודופמין, ואללי – האימבציל הקטן איים להפכני למאושר.

עד מהרה הרפרטואר הלשוני שבפי החל לינוק ולפלוט מילים וצירופים כמו "מפתיע", "המון אופנוע לשקל", "עוקצני כצרעה", "לא פראייר בכלל" ו"בידיים הנכונות נותן בראש". ואולם, בשלב הזה של היכרותנו ההורנט לא איים על האופנוע שייעדתי לסופי השבוע בלבד: הדוכס האדום, הנסיך מרחוב המסגר, החיה והיפה, החטא ועונשו: דוקאטי מונסטר 821 סטרייפס באדום מרוצים לוהט משנת ייצור 2015. וכך כשני קטבים קבעתי את שניהם, האחד לקודש (מונסטר) והשני לחול (הורנט).

אינני זוכר במדויק איזה רגע פרע את חוקי הפולחן הברורים ומהל את הקודש בחול. זה החל, כמדומני, בתחושה כי המונסטר היפה לא לחלוטין מספק את הסחורה: הבולמים קומסי קומסה; על הברקסים מתנוסס הכיתוב המרשים Brembo, אבל ה-Nisin הוותיקים של היפני תפקדו טוב יותר; הגיר של האיטלקי מאתגר, ולא רק בגלל הנוקשות, אלא בעיקר בשל הופעתו האקראית של 'ניוטרל' בין חמישי לשישי. בעייתי ברכיבה טכנית. לכל התחלואים פתרונות: משכך היגוי, בולמי אוהלינס וקוויק שיפטר יהפכו את הדוכס העדין ללוחם אספלט חסר מורא. אבל חבילת השיפורים עולה כחמישה עשר אלף שקלים, והרי בעלות דומה רכשתי אופנוע נוסף.

על הדוקאטי, כמו בסרט של פליני, אתה חש מחויב למעמד האסתטי, אבל על האספלט המאתגר של כביש הצפון ה-821 לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר. ואני שגיהצתי את האספלט הזה עם עשרות אופנועים חשתי מעט מרומה. בד בבד, גיחה לאילת עם ההורנט נטעה במוחי מחשבה טורדנית, שמא האחים הוחלפו בלידה והכתר אינו מונח על רעמת השיער הנכונה. בעיה.

נסיכים ומלכים שנושלו ממעמדם ואולצו לחיות חיים פשוטים תחת זהות בדויה הם יצורים מורכבים. אז, כמו היום, הדרך המהירה להשיב להם את עטרתם היא נטילתם לסניף הקרוב של eBay. ההורנט קיבל כידון שטוח ורחב, אליו שודכו גריפים חדשים, גלגל שיניים אחורי לטובת הארכת יחסי ההעברה הותקן אף הוא. ההורנט נעשה נוח יותר ושימושי יותר, אך בד בבד זריז וספורטיבי יותר. ועדיין משהו היה חסר בחבילה. התנהגותו בכניסה לפנייה הבהירה כמה הבולם הקדמי עייף. ניסיוני להקשיח אותו במעט העלה חרס, משום שבורג שיכוך הכיווץ בצד ימין נתקע. הוחלט אפוא על שיפור ושיפוץ בעלות מינימלית. קפיצים פרוגרסיביים של חברת Wilbers מסדרת Zero Friction המעולה הוזמנו מגרמניה. הקפיצים הותקנו במוסך הפודיום. על הדרך הוחלף שמן בולמים והבולם הימני התקוע שוחרר. עלות השיפור/ץ כולל עבודה וחלקים עמדה על 1200 שקלים.

בגיחה הראשונה לכביש הצפון עם ההורנט המחודש כבר נצמדתי לזנבו של השייגעצ הרכוב על R6R. השייגעצ ואני רוכבים יחד שנים, ובמרוצת הזמן רכיבתו הפכה לאמת המידה גם עבורי. כאשר קצב הרכיבה שלנו מסונכרן אני מרגיש בבית, תחושת סיפוק מציפה אותי, אני מאושר. הניסיונות לעמוד בקצב של השייגעצ עם המונסטר 821 היו מאתגרים, ורק המחשבה על ולנטינו רוסי בשנתיים שהיה חתום בבולוניה הצילה מעט את גאוותי. אבל כעת על גבו של הורנט בן עשר עם צמיגים דרעק, נטול ABS ובקרת אחיזה, חשתי שוב על הסוס, בין כוונות, חד כתער, שאגת האריה. טוב, נסחפתי. בניסוח יותר אחראי: בהתחשב בעלותו, ייעודו המקורי וגילו המופלג, ההורנט התגלה כאופנוע נפלא, שבהחלט איים על מעמדו של המונסטר 821 וגרם לאיטלקי, האדום ממילא, להסמיק.

בשלב זה של הטקסט, במקצוע שלי, אני אמור לבחור משפט מחץ בניסוח יומרני של מרקסיסט צרפתי עם שם מוזר, למשל גי דבור: "אין ספק שתקופתנו… מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור… את המראית על פני הישות…" וכולי. אבל עם הזמן למדתי שאופנועים חביבים יותר מאידיאולוגיות, מהנים יותר ומזיקים פחות. אני אוהב את שני האופנועים ונהנה מהם הנאה שלמה. למרות הכתוב לעיל, השניים משלימים זה את זה ולא מתחרים זה בזה. המונסטר ניחן בקסם רב והרכיבה עליו, ממש כמו מראהו, היא חוויה אסתטית יוצאת דופן; ההורנט מצטיין ביעילות, אמינות וקלות תפעול. לאור מצבו של שוק המשומשים, הרווי באופנועים זולים ומצוינים, החירות לבחור בין שתי אפשרויות כבר איננה רק פריבילגיה של מיוחסים, ובביטוח השני תקבלו הנחה.