"לא ידעו איך לטפל בהם בארץ"

תמונה: עומר שחל

שבוע לפני שנגנב הדיאר שש מאות שלי, בקיץ 1996, יצאתי  לרכיבת השטח שבדיעבד הייתה האחרונה עליו, אל עבר יער בן שמן. נסיעה בשבילי קק"ל ביער בן שמן נחשבה, בימים הרחוקים ההם (הקדנציה הראשונה של נתניהו הצעיר) לרכיבת שטח לכל דבר ועניין.

לרכיבה התייצבו ידידי עוזי על הסוזוקי 250 איקס שלו בצוותא חדא עם חבר שלו מהיחידה בצבא, שהתגורר בישוב הצעיר (דאז) שוהם.

החבר הגיע רכוב על הוסקוורנה WR250 שתי פעימות מודל 1990. לעומת הכלים הרכרוכיים שלנו, ההוסקוורנה ידעה לנסר את האוויר, לחצוב באדמה, לעקור מפרקים ולהלום בטרשים, והכל בסיבוב קל של ידית המאגורה. "רוכבים עליו בשיטה של 'לעשות גלגלים' " (לפרפר את האחורי – הערת המתרגם) אמר החבר של עוזי, ואנחנו לא הבנו כלום, אבל שמרנו על ארשת מכובדת.

מהר מאוד נעלם לנו החבר מהצבא בין עצי היער. חיכינו וחיכינו, בסוף סיכמנו שהוא בטח התייאש מאיתנו ו"חתך" הביתה והתפזרנו גם אנחנו, כל אחד עם מחשבות קנאה פרטיות בראש, על האופנוע הצהוב-לבן-כחול הזה, שלידו נראינו כצמד עציצי גרניום. כחגבים היינו בעיניו.

למחרת הסתבר, שהבחור דווקא החליק ונפל עם האופנוע באחד משבילי היער, שבר את היד, ובדרך נס מישהו עבר שם וחילץ אותו. ההורים שלו לא חשבו פעמיים, והאופנוע הועמד למשפט מזורז בבית דין שדה, נמצא אשם בבגידה ובנפילה (ע"ע תקדים טוביאנסקי) והוצא למכירה.

מספר שבועות אחר כך, נגנב הסוזוקי  איקס 250 של עוזי. מישהו (אופטימי מאוד או נאיבי, קשה להחליט) הלך לשדוד איתו בנק בגבעתיים, אבל ביציאה מהשוד, מעשה שטן, האופנוע כבה והשודד ברח רגלית, תוך שהוא משליך את האופנוע בשאט נפש הצידה.

למחרת המשטרה התייצבה אצל הבעלים הרשום, עוזי. טרנזיט עתיקה פרקה 12 שוטרים ששעטו במעלה המדרגות לבית הוריה של חברתו דאז, וניסו, תחת אזהרה, להבין האם הוא הקופיקט של האופנובנק לייבוביץ'. כל הסיטואציה היתה מלחיצה וקשה, ממילא הסתכלו עליו שם בבית של החברה בעין עקומה בגלל האופנוע, ואז נפל דבר: עוזי החליט ששבע מרורים די והותר מהאיקס הזה. מקודם הבוכנה שנתפסה, עכשו הגניבה הזו, כנראה שבאמת הגיע הזמן לחתוך הפסדים ולשים איקס על הסוזוקי.

 

אבל האקדח המעשן מהמערכה הראשונה, יחד עם החידק המוטורי עשו את שלהם ולא הפסיקו לנקר… ויתקשר עוזי לחבר משוהם, וירכוש את ההוסקוורנה בתריסר אלפי שקלים, פלוס ציוד רכיבה, אחרי שזו כבר עמדה כמה חודשים בחוסר מעש והעלתה אבק.

אך אליה וקוץ בה, ההוסקוורנה המונומנטלית הפכה בחסות עונש הפגרה למונומנט וסירבה להניע. גם אחרי אלף בעיטות, החלפות פלאגים ודלק טרי, לא היה ניצוץ אחד ראוי לשמו.

ויעבירה עוזי למוסך אופנועים שהיה אז בנמל תל אביב. זה היה מוסך היבואן של "יעדים", יבואני אופנועי ק.ט.מ וטרקטורוני פולאריס באותה תקופה, אשר טיפל גם בהוסקוורנות שהגיעו בשנות התשעים דרך "סלע אופנועים" ו"מורגן", זיע"א.

ותעמוד שם ההוסקוורנה במריה, ולא תנוע. ותוחזר לעוזי כמות שהיא, מינוס מכסה המגנטו שלה ש "אבד בהובלה", או  שמא "נפצע בגילוח" במוסך, לך תדע.

"אל תחזור לפה יותר" היה המסר האופנתי, "המגנטו גמור לגמרי, אין לנו חלקים משומשים, ובטח שאין חלפים חדשים. לא אנחנו הבאנו אותו לארץ ".

 

"מוטו" מתלהבים מה-WR250 (תמונות סרוקות באדיבות רן אמיתי)

ותרבץ ההוסקוורנה אצל עוזי חודשים נוספים כאבן דרך שאין לה הופכין, עד שייאות עוזי לתת לי להתעסק איתה, ויוחלט על פתרון בדרך הקומבינה, לא היתה אז כל ברירה אחרת:

נזרוק הצידה את המגנטו ואת ה-CDI, ונשים במקומם מערכת הצתה קומפלט של טוסטוס דיאלים ליברטי 50 סמ"ק, שהייתה בעלת הגודל הפיזי המתאים!

בעזרת אפציר הורדנו את המגנטו, השחזנו עם דיסק את המסמרות שחיברו אותו לתושבת, והפרדנו ביניהם. את התושבת הישנה הצמדנו לגלגל המגנטו שפורק מדיאלים ישן, באמצעות שישיית ברגי פלדה 6 מ"מ.

את הכל כיסינו, בקומבינה מכוערת נוספת, עם מכסה מגנטו שנשאר למזכרת מההונדה CB350 הארורה, כאשר רפידת קלאץ של דיאר שש מאות משמשת בתור אטם מאולתר בין הקייס למכסה…

בעטנו פעם, בעטנו פעמיים, ההוסקוורנה נדלקה והעירה את כל גבעתיים.

עשיתי עליה סיבוב אחד ברחוב, והיא נתנה כזאת פתיחה שהיא נועדה לי.

התחננתי לעוזי שימכור לי אותה, והוא הסכים. שמח וטוב לב על הקומבינה שהצליחה, הנעתי ורכבתי לביתי שמח וטוב לב.

ההוסקוורנה בחולות מנדרין – זירת השגמים הגזורים

הקומבינה החזיקה שבוע וחצי בדיוק, עד שנגזר השגם שמחזיק את תושבת המגנטו על הציר. השגם החדש (שאולתר משגם של פיאג'ו סי)  החזיק חודש, ובינתיים שישיית הברגים התרופפה מהרעידות. לקחתי את כל הגשעפט ל"מובייל" בסלמה, שיתקין מסמרות במקום שישיית הברגים. למרבה הצער, גם המסמרות התרופפו עד מהרה בגלל הרעידות, והשגם החדש הספיק להגזר אף הוא בחולות מלון מנדרין.

דחפתי את האופנוע ברגל כל הדרך הביתה, והבנתי  דרך הרגליים, שהקומבינה מתה מוות קליני באופן סופי.

QQQ

כעבור שנה, במהלך נסיעה לאיטליה, בזבזתי יום שלם יקר מפז ברומא, רק בשביל להשיג סטטור ומגנטו חדשים לפסל הכחול-לבן-צהוב שבחצר.

בארץ גיליתי, שהמגנטו שנרכש שייך בכלל לדגם אחר, ה-360… שלחתי אותו בחזרה לאיטליה, וכעבור עוד חודשיים נחת המגנטו המתאים. שמח וטוב לב הרכבתי את המגנטו והסטטור, האופנוע הניע, ומייד נסעתי להשתולל בחולות מנדרין.

מעשה שטן, השגם שוב נגזר.

חזרתי שוב רגלית הביתה, דוחף את האופנוע ומשתדל לחמוק מהמבטים האלה של הולכי רגל  ושאר עוברי אורח.

לאט לאט חילחלה בי התובנה, שהאופנוע הזה מקולל שלושה דורות אחורה.

שוב ליטשתי שגם של פיאג'ו סי, הרכבתי את המגנטו, ורכבתי, בדחילו רחימו, בפעם אחרונה על ההוסקוורנה לרחוב צ'לנוב, כאשר אבי נוהג באוטו מאחורי, למקרה שאתקע. בעסק לסחר אופנועים בשם toys for boys ראיתי דיאר שש מאות מוזנח. לא היססתי, ועסקת ראש בראש נסגרה בן רגע.

יותר לא ראיתי בארץ הקודש שום  הוסקוורנה WR250. דגמי ה-WR360, המוצלחים בהרבה והעמידים פי כמה, דווקא הופיעו פה ושם בלוחות, אבל דגם ה-250  נעלם לחלוטין.

והדיאר שש מאות המוזנח? – עובד אצלי עד היום, ללא מחאות, כאופנוע ת"ש.