לא נכשלנו! (רק מצאנו דרך לעשות את זה לא נכון…)
מחשבות בעקבות המקום האחרון שהשגנו בתחרות מוטוקרוס האומות
טוטסים
פעם אריאל דדיה סיפר לי זיכרון מביקור בלוס אנג'לס. חברים לקחו אותו לרכב במסלול המקומי. כשנכנס, הוא ראה שהרמפות בנויות אחרת משהכיר, אבל נתן גז כמו שהוא יודע ועלה לאויר. "ראיתי את כל העיר למטה – תיאר לי אריאל את המראה – ולא היה לי מושג איך יורדים מפה". הנחיתה תוכננה שונה לגמרי מכל הנהוג בארץ. הוא צנח כמו שק אבנים וגמר את היום בבית החולים המקומי.
טוב, עזבו רגע מוטוקרוס ותסתכלו בתמונה הזו: אלה בני שבט הטוטסי ברואנדה שרוקדים לרגלי ההרים:
אם תכניסו את הטוטסי האלה עם מכונית לתוך לונדון ב-8 בבוקר הם יקפאו מאימה משותקים ולא יזוזו מילימטר. יש שם לתופעה הזו: הלם תרבות.
4 פעמים השתתפה משלחת ישראלית במוטוקרוס האומות וכל פעם סיימה במקום האחרון או אחד מעליו, וכבר ברשתות החברתיות מצווחים כל מיני מוטוקרוסרים לשעבר, מומחים מטעם עצמם, שנכשלנו, בשביל מה אנחנו צריכים את הביזיון הזה והאם לא כדאי היה לשבת על התחת בבית במקום לבזבז זמן וכסף.
זו כמובן שטות. חצי מהדרך לפתרון עוברת בהגדרת והבנת הבעיה, ואל השלב הזה ברוך השם הגענו. עכשיו רק נשאר למצוא את הפתרון.
בואו ננסה.
המוטוקרוסר ההמום
הלם תרבות מוטוקרוסרי מתחיל מכמויות. כשעל הגריד מצטופפים לידך 40 רוכבים מפמפמים בקדחתנות בידית של הגז, זה בום לאונות של המוח. זה לא השנים-עשר חבר'ה מהקטגוריה בוויינגייט שאתה רגיל לראות לידך.
הלם תרבות זה כשאתה מסתכל ימינה ושמאלה ומבין שאתה מבוגר מכל אלה שלידך ב-5 עד 10 שנים. באותה נקודת הבנה אתה גם יודע שהם התחילו לרכב מוטוקרוס בגיל 6 ואתה בגיל 16.
הלם תרבות ממשיך כשאחרי ההולשוט אתה חייב להגיע כמה שיותר מהר לרביעי כי אחרת לא תעבור את הקפיצה הראשונה. זה השלב בו בדרך כלל אתה כבר נשאר מאחור כי אין לך מסלולים כאלה בארץ ובחיים לא רכבת כל כך מהר.
הלם תרבות מתנפל עליך כשבתוך המסלול עומדת גבעה טבעית עם שפיץ מחודד למעלה ואתה כבר יודע שיש רק דרך אחת לטפס אותה: פול גז, רביעי. ואז, כשאתה למעלה ועף מעבר לפסגה אל המדרון – נהיה לך פפיון בגרון כי הביצים עלו והתישבו שם. אתה לא עושה דברים כאלה בארץ.
עכשיו צריך גם לנחות וצריך לחשוב איך עושים את זה נכון, כי למטה ממתינות לך תעלות קוליסים בעומק חצי צמיג של משאית, ואני מתכוון משאית מק-דיזל כמו של פעם לא המשאיות דרדלה חלוקה של היום.
לפעמים יש גם סטפ-אפ במעלה הגבעה הזו, ולפעמים מדרגה שקוטעת את רצף הירידה במדרון, אבל נדמה לי שהעיקרון ברור: אנחנו פה לא יודעים לטפל בתוואי שטח כזה כי אין לנו מסלולים כאלה בארץ. פה מרימים רמפות על פלטה מישורית, בעוד שבחו"ל משתדלים למצוא מקום בו יש גבעות טבעיות ורק אז מסמנים מסלול, סביבן, איתן, בתוכן.
טוב, ברור לכולם שאנחנו לא מסונכרנים עם העולם. איך פותרים את זה?
מג'ורה, איטליה: אין בארץ מסלולי מוטוקרוס כאלה וכנראה גם לא יהיו
פתרון מעולה: אבא עשיר
קודם כל, דבר אחד טוב שצמח מחוק הספורט המוטורי זה שגיל ההתחלה עומד על 8 שנים. היום כבר אפשר להרביץ תורת מוטוקרוס בדרדקים של בית רבם. יפה, התקדמנו.
שנית, יש משפחות שמוכנות ללכת עם התחביב הזה רחוק, והורים מתארגנים על שהות של כמה חודשים בשנה בחו"ל, הצטרפות למועדון מקומי, ותחרויות במסגרת אליפויות ארציות. הנער הצעיר לומד איך העסק מתנהל כשהוא לא בידיים ישראליות. דוגמאות: גל מלאכי, אדם מחרוק, משפחת עפרוני, משפחת סלע. נהיר ובהיר שאחד כזה הוא קנדידט טבעי מסומן לייצוג שלנו למרות שמן הסתם הוא לא משתתף בכל הסבבים של האליפות הארצית של ישראל.
הפתרון הזה מחייב אבא עשיר. לצערנו אין אלטרנטיבה. הרשות וההתאחדות לא תומכות במהלכים כאלה מחוסר חזון, מחוסר רצון, מחוסר ממון. כל אחד לחוד או כולם יחד.
פתרון אפשרי: בחירה מוקדמת
היום נבחרים המוטוקרוסרים המייצגים לפי מיקומם באליפות הארצית. לשם כך מחכים עד סיום הליגה בסביבות יוני-יולי, ושלושת הספורטאים שלקחו מקומות ראשונים בשלושת הקטגוריות מקבלים מנדט ייצוגי למוטוקרוס האומות. אם אחד מהם לא כשיר או לא יכול, עובר השרביט לבא אחריו בדרוג.
לא טוב!
שלושת היוצאים צריכים להבחר מוקדם יותר, כבר בפברואר ולא יאוחר מאפריל והם לא חייבים להיות אלופים מקומיים בשביל כך. ההתאחדות צריכה להחליט מי ייצא בלי קשר להתנהלות הליגה. אותם אלו שייבחרו יתחילו כבר חצי שנה קודם ללמוד על המסלול, להתעניין, לברר, לראות סרטים, לסרוק תמונות. הכנה נפשית.
אחרי כן יש להוציא אותם לסופ"ש אחד או שניים למסלול בו תתקיים אליפות האומות. שילמדו להכיר אותו דרך הגלגלים. "ומאיפה הכסף?" – עולה השאלה המתבקשת מהספסלים האחוריים. לא יודע. אולי מגבית? יש למצוא את התקציב לזה. נקודה.
שיטת הניקוד
בניגוד להלך המחשבה המקובע – לא כל שלושת המייצגים צריכים להיות ברמה זהה. בגלל אופי שיטת הניקוד של תחרות האומות, אם יש אחד חזק יותר מתוך השלושה הוא יכול ע"י מיקום טוב להשפיע על המיקום הסופי של כל הנבחרת. לשם כך חייבים לבחור מוטוקרוסר אחד שחי ומתאמן בחו"ל, או אחד שבאפשרותו וביכולתו לצאת כמה פעמים להתאמן במסלול המיועד עד מועד התחרות.
זה הכל בעצם. אפשרי בהחלט על ידי שינוי שיטת הבחירה להוציא ל-MXON שלושה מוטוקרוסרים שלא בהכרח יהיו טובים יותר מהממוצע שלנו פה בארץ אבל הם יגיעו לשם קצת יותר מוכנים ובלי הלם תרבות. עדיין לא נהיה טובים כמו שאר העולם אבל בהחלט יתכן שגם לא נתמקם בשורה הסוגרת את הטבלה.
נכתב בעקבות שיחת ניתוח עם רז הימן, ראש נבחרת המוטוקרוס שייצגה את ישראל במג'ורה, איטליה, 2016.
אחרי שהאבק שכך ממלחמת האחים היושבים על הגדר באריאל דדיה שעמד במתקפה בגבורה, הגיע הזמן לשמוע בנחת את הדיעות האלו. והן נשמעות מאוד נכונות. יפה.
בלי דיבורים מיותרים גם אם תיקחו את הרוכבים הטובים ביותר
זה לא יעזור
הפיתרון לצאת לכול תחרות שניתן כי זה חשוב להופיע
דבר שני לצאת לרחובות מול קק״ל לבקש מספר מקומות להקמת מסלולים לציבור הרוכבים וזה מחובתם להקצות
להפגין מול שרת התרבות והספורט ללחוץ על המינהל למוהלים
פשוטים לבניית מסלולים לאימונים בלבד
אין צורך לפנות לרשות חבל על הזמן
ישר לשרה ישר להפגנות היום יש כ 4000 בעלי רשיון רוצים צאו לרחוב
גיל 8 זה גם מאוחר , הבן שלי קיבל מיניבייק בגיל 5 אחרי שמגיל 3 אני מושך זמן כדי להבין שהילד באמת בעניין , למה ? כי אבא עשיר אני לא , בכל זאת לילד יש הרבה כישרון והוא כבר חולם על היום בו יוציא רשיון אפור ויוכל להיות חוקי ולהתחרות , ואני ? אני אוכל לעצמי את הראש כי אני לא יודע אם אוכל לאפשר לו לעשות זאת למרות הכישרון הברור שיש לילד ,ושוב פעם למה ? כסף זה למה , כישרון לא נולד תמיד לכסף ולכן נמשיך להיות בינוניים ומטה כי זה לא מונגש גם למעמד הביניים אלה רק לעשירי הארץ אז נצתרך להמתין שהקומבינה כסף וכישרון יפגשו אחד את שני מתי שהו בארץ עד אז צריך לשאוף שיהיו הרבה יותר מסלולים מקומיים כאלו שכל אחד יכול לרכב ולהתאמן כמו בארה"ב ככה מצמיחים כישרונות ולא ממתינים למזל שיאיר לנו פנים או שלא , חג שמח .
בדרך כלל איני מגיב לכתבות אבל הפעם לא רק שאני מסכים עם ינוקא אלה אף חושב שהוא מקל וממעיט. הגענו לפה ויובל התברג איפה שהוא במחצית/שליש עליון וזה לא במרוצים חשובים. היום הוא לקח אף מקום שני במירוץ המועדון. אבל העיקר,כולם כאן אומרים דבר אחד. האימון הכי טוב זה השתתפות במרוצים. רק ככה משתפרים. אז המשך השתתפות מעולה למשתתפים (עיניין הייצוג וכו, זו סתם פוזה ישראלית,זה לא מעניין את אף אחד)כיוון שבארץ לא רק שאין מסלולים אלא שאין גם מרוצים. פה מנצלים כל דבר למרוץ. יש ליגה לכל מדינה פדרלית. יש את מירוצי המועדונים. יש אליפות גרמניה ואם קוצרים שדה תירס אז יש גם ליגת MX על שדה קצור. בקיצור, אם מישהו רוצה מירוצים הוא לא יכול להשתתף בכל מה שיש. כנ'ל באימונים. אנחנו חודשיים כאן,יובל השתתף ב 3 מרוצים. אימונים-אנחנו חברים במועדון אחד שמקנה רכיבה גם במסלול מועדון נוסף. וכל מסלול שאתה מגיע ורוצה לרכב, 5 יורו לילד ו 10 למבוגר. יש כמה מאות מסלולים במדינה. אין צורך ברשיונות נהיגה ספורטיבית, אין צורך ברישוי וטסט לאופנוע, נכנס לחנות קונה והולך לרכב. אז זו צריכה להיות המטרה של הרוכבים, מסלולים מאושרים ומרוצי מכל סיבה בלי קשר לליגה. ופה אני רוצה לאחל יישר כוח לדדיה שלא חדל להקים מסלולים למרות כל האיסורים והבלאגן שעושים לו. כולם צריכים להודות לו.
בחרתי להתחיל את התגובה מהסוף . " אין וגם לא תהיה תרבות ספורט בישראל ". ולמה ? כי אנחנו היינו ,נשארנו ונשאר ישראלים. במחשבה , בהתחכמויות , בנסיון לתיחכום ,בעיגול פינות , בסחבקיה .
ביקרתי בארה"ב לפני כ שמונה שנים ובאחד מימי ראשון הזדמו לי להגיע לבית ספר לרכיבה . קבוצה של 12 ילדים בגילאי 7-9 התארגנה לשיעור .מסדר יציאה של המדריך בדיוק כמו מסדר בוקר בטירונות. המדריך נותן את האות , מוביל את השיירה למסלול הסגור ,במשך 45 דקות רצופות יעשו הילדים הקפות בתוך המסלול כשהם רוכבים באותו קצב במדויק,צמיג לצמיג , כמו תולעת מרובת גלגלים במשמעת ברזל. שכחתי להגיד , המדריך בקבוצה הוא תלמיד בשנה השלישית בבית הספר וגילו לא תאמינו 12 שנים והוא ממש לא הבן של ,או הדוד ,או האח של . בסיום השיעןר חוזרים הגוזלים לנקודת היציאה , מסדר לכלים,לציוד, וסיכום המדריך והמנחה .ככה בונים אלופים לעתיד. הסדר והמשמעת ,לוח הזמנים ומשטר אימונים. הם הבסיס לכל . מתוך כל קבוצה כזו אולי ישרוד אחד ויעלה לקבוצה הייצוגית של בית הספר. כל השאר ינסו את מזלם בתחרויות מקומיות "קטנות" . אז מי שממש רוצה לבנות אלוף שיסע למקומות בהם לא מתפשרים בחפיפניקיות הישראלית. חומר למחשבה !!!!