"לעולם אל תהיי חברה טובה של רוכב. זה כואב מדי"

זה היה סופשבוע קשה עבורי. תמיד קשה לחזור לשדר מאולפן אחרי עבודה מהמסלול. התחושה היא כמו לשבת במחלקה ראשונה אחרי טיסות רבות במחלקת תיירים ואז בטיסת ההמשך לחזור למחלקת תיירים. (כן, כן אני יודעת, רבים אינם יכולים אפילו לטוס במחלקת תיירים.)

מאינפורמציה שזורמת, שיחות ומסיבות עיתונאים שבה עונים לי על כל שאלה, חזרתי לגישוש, לאיסוף החומרים. לשלוח מיילים לדוברים, לקבוצות, לקולגות וחברים, לנהל התכתבויות או שיחות וואטס-אפ, להרים טלפונים למי שרק אפשר, לקרוא שעות אינפורמציה און ליין, ולנפות המצאות ושקרים מהאמת, כי אין לי תענוג גדול יותר מלחלוק את הידע שלי ובעיקר את האהבה שלי לספורט עם הצופים בבית.

זהו כבוד גדול בעבורי להכיר את הרוכבים, הצוות שלהם, המשפחות, הקבוצות, אנשי דורנה ואת הקולגות למקצוע. הם מקבלים אותי בחום ואהבה ולרוב והחיוך לא מש משפתיי. מי שעוקב, יודע שכמעט בכל פעם שאני מדברת על הספורט העניים נוצצות, הפה נמתח ואני פשוט לא שולטת בזה. אז כשבמהלך האימון השני של המוטו2, צפיתי במתרחש מרחוק, הלב צנח כי הבנתי די מהר שטוב זה לא ייגמר. כשמסוק הפינוי שוחרר, לא יכולתי לדמיין סוף אחר וכשקיבלתי מייל על קיומה של מסיבת עיתונאים זה כבר היה ברור: איבדנו רוכב. בשלב הזה כבר לא ידעתי מה עדיף; להיות שם בתוך הכאב או בבית לבד. לקבל תשובות, לדעת ולעדכן או לברוח מהמציאות. בנוסף גם מתחדדת ההבנה שיש יתרון להגיע למספר קצוב של מרוצים. שם אני בסוד העיניינים אבל לא כמו שאר העתונאים ומי מהם שנוסע עם האליפות לכל הסבבים.

אחרי מותו של סימונצ'אלי, הייתי בקשר עם המשפחה. את מרקו הכרתי היטב מהמסלול ואחד מחברי הקרובים, חבר טוב של פאולו סימונצ'אלי, אביו של מרקו. כשהמשפחה חגגה את יום הולדתו הראשון של מרקו בלעדיו, נסענו ביחד לבקרם, כשיצאנו משם הוא אמר לי "לעולם אל תהיי חברה טובה של רוכב. זה כואב מדי".

 

את לואיס סאלום פגשתי פעמים רבות במסלול. עורו השחום, החיוך הגדול, כתובות הקעקע והוורוד פוקסיה הבוהק תמיד בלטו על פני השטח. אני מנצלת כל רגע במסלול להסתובב בפאדוק, להיכנס לכל מסיבת עיתונאים, להסתובב בפיטס בכל מקצה (למעט מרוצים שתמיד צפיתי בהם מחדר המדיה) כך שניתקלתי בו רבות או באימו, מריה.

את מריה תמיד קל לראות, קטנת מידות עם רעמת תלתלים וכמעט תמיד חליפת רכיבה עם הוורוד הזה תלוייה לה על הגב. דווקא המראה של הדמות הזו צועדת לפני בפאדוק והידיעה שלא אראה אותה שם יותר, לא יוצאת לי מהראש. אולי כי היא תמיד היתה שם, אולי כי זה מזכיר לי את פאולו שליווה את בנו כל הזמן , אולי כי אני יודעת שאחרי שכל הטקסים והכאב הראשוני, הכל נרגע, אנשים רוצים להמשיך לחיות ואתה נותר שם מאחור עם הריקנות, עם הכאב וארון הגביעים.

בלואיס נתקלתי בפעם האחרונה ללא החליפה והקסדה בקליניקה מובילה. הצוות של הרופאים של מרפאת האליפות (ראיון בהמשך) עזר לי לעבור את סוף השבוע עם שפעת קשה, קשיים בנשימה וחום גבוה שמיאן לרדת כבר מיום חמישי. לואיס הגיע לקבל מסאג'ים. תמיד מחייך, תמיד מנומס, ילד טוב של אמא. את הפעם הראשונה שדיברתי איתו ממש, או לפחות ניסיתי – גם לא אשכח. זה היה במרוץ האחרון של עונת 2013, בקרב המשולש על אליפות העולם. שלישיית הרוכבים היו ספרדים והנוכחים במסיבת העיתונאים היו בעיקר מספרד ולצידם מספר בודד של איטלקים, אנגלוסקסים ואני. הקרב הזה ריתק אותי. אחרי ששאלות הספרדים תמו, שאלתי אותו מספר שאלות באנגלית פשוטה. תחילה הוא בהה בי לרגע, כאילו עברה במוחו התהייה למה לעזאזל לא יכולתי ללמוד ספרדית, ואח"כ בעזרת הדובר של הקבוצה, ענה באנגלית קלוקלת עם חיוך גדול. איך אפשר לא לאהוב?

אז עצוב לי, עליו, על המשפחה שלו ועל המשפחה שלי – משפחת המוטו ג'יפי, ורציתי לחבק את כולם, לעשות משהו בכדי שיהיה קל יותר ולא יכולתי למעט התכתבות בלילות עם חברות שחזרו למלון לחדר ריק וכואב להן הלב וצריכות לתקשר ואין עם מי, או לכתוב מילים מנחמות למכריי שאיבדו חבר, קולגה, רוכב לשעבר, משפחה ולשלוח להם חיבוק מת"א.

במקביל המחוייבות לספורט, לאוהדים ולזכרו של סאלום מצריכה ריכוז ועבודה קשה שהפכה קשה עוד יותר כי האינפורמציה מיאנה להגיע.

קבוצות המוטו3 הספיקו לשלוח ידיעות עיתונות והרוכבים התראיינו לערוצי המדיה השונים, אך המוות שלראשונה התרחש בתחילת סוף השבוע ולא בסופו, שינה כמתבקש את תמהיל הידיעות שנשלחו. לא עוד נתונים על צמיגים מנועים וזמנים, אלא השתתפות בצער. הפאדוק מתאבל. אז בנוסף לכל התרחישים לגבי התאונה וההחלטות שבעקבותיה, החיפוש אחר אינפורמציה לגבי הרוכבים האחרים והמשך הסבב השביעי של העונה התגלה ככמעט בלתי אפשרי. האתרים התמלאו בידיעות לגבי המקרה הטרגי כשהמרוצים, בצדק, נדחקים הצידה.

מיילים עם שאלות שנשלחו עוד קודם לידיעה המרה, לא נענו ואין סיבה לבוא בתלונות, יש דברים חשובים יותר.

תודות לחברי שעושים עבודתם מן המסלול, קיבלתי לבסוף את מה שחסר לי בכדי להתכונן לשידור. אז עם עיניים תרוטות ונפוחות, עור חיוור,לב שבור אך עם כל האינפורמציה הגעתי לשידור. לא ידעתי כיצד להתחיל, כיצד זה ימשיך, לא יודעת כמה פעמים השתנקתי ונחנקתי, לא יודעת כמה פעמים הורדתי את המשקפיים ושיפשפתי את העיניים.

את השאילתא למה ולנטינו ולורנסו לא נכחו בישיבת הבטיחות של הרוכבים שבה נקבע שינוי מתווה המסלול,  שלחתי כבר בשישי בערב. כשלא קיבלתי תשובה ביקשתי מחבר שישאל. הוא שאל ומיני מלחמה נפתחה. הכאב והצער מושכים לכיוונים שונים וזה בלט בקרב הרוכבים. חלקם מתקבצים, חלקם מתנתקים, חלקם הופכים חמים יותר וחלקם עצבניים. הם אנושיים בסופו של דבר. המילים הקשות שנאמרו ערב המרוץ בין הרוכבים היו בלתי נסבלות עבורי ללא קשר למי צודק. רציתי אחווה, רציתי סולידריות ולו ליום אחד. התאכזבתי מתגובתו של לורנסו שאמר שלא הוזמן, מכך שוולנטינו אמר שהיה עסוק ולכן לא הגיע, והזדהיתי עם הרוכבים האבלים שכועסים על כך ששני רוכבי ימאהה לא חולקים מנסיונם בכדי להגן על בטיחות הרוכבים.

לשמחתי ולשמחת רבים האחווה המיוחלת הגיע במהלך הטקס שנערך לזכרו של סאלום בין מקצי החימום למרוצים כשהרוכבים שמו בצד את היריבות והכעס שנגרר עוד ממאלזיה בצד והגיעה לשיאה בסולחה בין שני האלופים, ולנטינו רוסי ומארק מארקז. נשמתי עמוק כשתמו כל המרוצים ובכל הקטגוריות נראתה הערכה בין הרוכבים, אחוות לוחמים.

נשמתי עמוק עוד יותר כשסגרתי את המיקרופון. הוטב לי שהיה יום מרוצים טוב, מרתק ומרגש, שבתמיכת המשפחה סוף השבוע לא בוטל, שהרוכבים, למרות שחלקם רצו לקפל הכל וללכת הבייתה, נשארו, התאמנו, עבדו קשה, זינקו, עקפו וחלקם גם התרסקו לזכרו של לואיס סאלום.

רווח לי שהמשפחה של סאלום איפשרה לי ולאוהדי הספורט להתאבל על בנם בחגיגה מוטורית ולציין את חייו לצד הבכי על מותו.