מבחן וינטאג': המוהיקני הראשון (V)

מאת: צביקה כהן / צילום: נועם עופרן / אתר השטח הישראלי 4×4

היסטוריה, כמו אהבה, נוטה לעטוף את גיבוריה ברוח של זיו דמיוני כתב ג'יימס פנימור קופר בספרו "המוהיקני האחרון". כשחזרתי מרכיבה על האב מיתולוגי, קאג'יבה אלפנט 900, למדתי שהעבר לעולם לא מת. כי אין דבר שאירע בעבר, שאין לו כלל השפעה על ההווה. חוויה רומנטית.

*   *   *

אחרי כמה פיתולים ארוכים ומהירים ירדתי מהכביש הראשי לכביש משובש, זרוע אבנים, בורות ותחושה של בדידות. כזו שהרגישו הרוכבים על אותו אופנוע אי שם במדבריות אפריקה של שנות התשעים. שיירי האספלט הופכים במהרה לשביל זרוע אבנים ובאופק אני מבחין בעצי שיזף גדולים המעידים כי אני מתקרב למעיין שבנווה המדבר.

מוטי גלברט, עורך דו"גיגים, לא היה צריך לבקש או לשאול. הוא פשוט שלח לי תמונה של הקאג'יבה אלפנט 900 בצביעתו החגיגית, בה זכה לרגל המקום הראשון בראלי הפריז דקאר של 1990. העברתי את התמונה לנועופרן, הצלם המצוין שמלווה אותי שנים בין סלעים וענני אבק. בשיחה שניהלנו מיד אחרי נכנס נועם לדבריי במילה אחת חדה: "כן". ולאחר שתיקה קצרה הוסיף בנחרצות: "לא מעניין אותי מה, אני חייב לצלם את זה".

היה זה אחד מאותם רגעים שפוקדים אותי לעתים, בהם אני ממש מרגיש שמשהו טוב עומד לקרות.

*   *   * 

לפני כשלוש שנים ערך אריק ליכטמן נסיעה כמעט ראשונה על דו"ש כבד לאחר למעלה משלושים שנה על אופנועי כביש. אריק נכבש, רכש והחל במסע שיקום שהבשיל לכדי האופנוע הנבחן לפניכם (ראו מטה מסגרת אישית). אופנוע אשר הוכתר כאחד ממובילי קטגוריית האדוונצ'רים, שבשנים האחרונות זוכה לפופולאריות נרחבת ביותר בעולם. הקאג'יבה אלפנט נוצר כדגם היעד של החברה לכיבוש מרוצי הפריז דקאר, שזכו באותם ימים למוניטין של תחרות השטח הקשה בעולם. בשנת 1990 צויד האלפנט במנוע חזק של דוקאטי בנפח של 904 סמ"ק מקורר אוויר ושמן, שלדה חזקה לנשיאת דלק רב ועמידות בטלטולים, בולמים של אוהלינס ומרזוקי, הזרקת דלק אלקטרונית, תנוחת רכיבה נוחה למרחקים ארוכים ורוכב בשם אדי אוריאולי. באותה תקופה, מתחריו הישירים של האלפנט היו ההונדה אפריקה טווין 750 והימאהה טנרה 750, אך כאמור בשנה זו סיים דווקא אוריאולי את הדקאר במקום הראשון, כשבמקום השלישי מסיים אלסנדרו דה פטרי, גם כן על קאג'יבה אלפנט.

אני מסובב את המפתח ולוחץ על מתג ההנעה. החוויה של אופנוע כבן 25 המניע בנגיעה ראשונה, משולה בעיניי לסקס בפגישה הראשונה. רעש המנוע, הבוקע מבעד למפלט מעלה סומק על פניי. הרטט חודר לגופי ואני חש התלהבות לצאת אתו כבר לשטח. הילוך ראשון והמצמד משחרר את שנינו לחוויה. אני מרגיש את גילו של האופנוע ומתייחס לכך ביראת כבוד. במקום להתאונן על היעדרן של בקרות נעילה או החלקה, אני מתמכר לתחושות הישירות – מכות הגז שהמנוע החזק משחרר לכל עבר בדרך לקרקע, בלי שום ניסיון לעדן או להקל על הרוכב. אם אתה כאן – תחזיק חזק.
המושב הרחב נוח ומרווח לישיבה ומנוע הטווין מאוזן ואינו מרעיד. תוך מספר פניות מהירות אני למד עד כמה השלדה החזקה, חרף מרכז הכובד הגבוה, מעניקה יציבות לשינויי כיוון מהירים. אני מרים מרפקים מאחורי הכידון הרחב והמשקף הגדול ונעמד בקלות על הרגליות. הצל שלנו גדול והוא רץ על הסלעים שסביב במהירות מרצדת.

הניצחון של קאג'יבה בדקאר עודד את החברה לנצל הצלחה וכבר בשנת 1991 שווקו 1,000 אופנועים משופרים בצביעת ה"לאקי אקספלורר" (לאקי סטרייק הייתה מעניקת החסות של קבוצת הדקאר המנצחת). הפילים הגיעו עם מערכת הזרקת דלק אלקטרונית (Magneti Marelli), בולם זעזועים של אוהלינס, מזלג של מרזוקי ומכל דלק ענק, אך כל זאת במחיר כמעט כפול מהמתחרים. בשנת 93 השיקה קאג'יבה גרסה אזרחית וכלכלית יותר עם מאייד במקום הזרקה, שישה הילוכים (במקום חמישה), אלטרנטור חזק, בולמים קצרים יותר (לטובת גובה המושב) וצביעה רגועה יותר.

היציבות הכיוונית של האלפנט מעולה וכל עומס משקלו אינו מתרגש מסלע עיקש או חריץ בקרקע. המושב הארוך נוח לתנועה לפנים ולאחור והמכל הגדול אינו מטריד את רגליי. תגובת המנוע החזק מאפשרת לי בקלות להניף גלגל קדמי כדי לדלג מעל מכשול, שעה שהבולם האחורי לוקח על עצמו את כל ההתמודדות בגבורה. מגן המנוע הגדול מפריע קצת לרגלי השמאלית, אך אני מאתר תנוחה שתהיה לי נוחה לחבוק את האופנוע בין רגלי בחוזקה. שאון המפלט מפלח את המדבר וההד החוזר כאילו מסונכרן עם רטט המנוע.

הרכיבה על האופנוע מהנה, מבעד אך גם מעבר לענני הנוסטלגיה. חוויות רבות מתחברות וחולפות בראשי כשאני רכוב על אופנוע עתיר תהילה בת חצי יובל, אך מעבר לכל זה החוויה המעשירה מכולן היא הידע הנחשף. הנבירה המעמיקה בספרי ההיסטוריה אחר פיסות מידע על התקופה, המתחרים והפיתוחים שעיצבו את דרכם והתוו את הדרך עד לאופנועים עליהם אנו רוכבים כיום.

כך למשל, בתוך מסע הגילוי נודע לי כי שמו של הדגם – אלפנט, הגיע מהפיל הנישא על סמל החברה קאג'יבה. סמל, אשר נבחר מראש כסמל החברה בגלל האמונה של ג'ובאני קסטיליוני, שהפיל הוא סמל למזל, ומכאן בכלל סוג של סגירת מעגל בחיבור המעניין לאלפנט כ"לאקי אקספלורר". וכדי שלא תחשבו שהניצחון של האלפנט היה מקרי, מצליח אדי אוריאולי לשחזר בשנת 1994 את ההצלחה ומשיג בפעם השנייה ניצחון בראלי הפריז דקאר על קאג'יבה אלפנט.

חזרתי לנווה המדבר כדי לצנן את גופי במי המעיין. מאחד הרכסים יורד לעברי עדר עיזים לרוות ממי המעיין ובעקבותיו רועה צעיר הרוכב על חמור. טכנולוגיה שלא השתנתה מזה אלפי שנים לצד טכנולוגיה שעברה כה רבות בעשורים האחרונים. ועדיין משהו בפשטות מן העבר הקרוב, או הרחוק, כה קוסמת לנו וללבנו.  שנה טובה.

צילום: מוטי "ינוקא" גלברט / עריכה: תומר "כRובי" ברעם

 

*   *   *

קג'יבה – ההיסטוריה

קאג'יבה נוסדה בשנת 1950 על ידי קסטיליוני ג'ובאני בעיר וארזה (מכאן השם קא-ג'י-וה) ובמקור עסקה בייצור רכיבי מתכת קטנים.

קלאודיו וג'אנפרנקו קסטיליוני (להלן דה קסטיליוני ברדרס) שירשו ממנו את המפעל, התחילו בחלום הילדות של הסבת המפעל המשפחתי לייצור אופנועים בשנת 1978, השנה שבה ניצח מייק היילווד את נצחונו ההיסטורי באי מאן על גבי דוקאטי 900 סופרספורט.

האחים נכנסו לעולם האופנוענות עם חזון ושאיפות גדולות וקנו מפעל ישן בוארזה שייצר את אופנועי השטח קטני הנפח של אמ"פ – הארלי דוידסון. ייצור האופנועים המשיך תחת השם קאג'יבה, ובמקביל הושקה פעילות מירוצי כביש עם שני אופנועי מירוץ קטני נפח. שנה אחר כך כבר יוצרו תחת השם קאג'יבה 40,000 אופנועים ב-8 דגמים בנפחים שבין 125 ל-350, בקטגוריות כביש ושטח. האחים יקנו בעתיד גם את דוקאטי, מוטו מוריני, הוסקוורנה ואם וי אוגוסטה וייצרו אופנועים מוצלחים בקטגוריות מגוונות – מוטוקרוס, מסלולי עפר, גרנד פרי וראלי. (אנחנו נתרכז בראלי).

בתחילת שנות השמונים קאג'יבה פתחה סוכנות בצפון אמריקה, ופיתחה אופנועים למירוצי עפר ומוטוקרוס לשוק האמריקאי, התמחות שנשענה על הסטוריית קו הייצור של אמ"פ – הארלי דווידסון. בשנת 1985 כחלק מאסטרטגיית ההתרחבות קאג'יבה קנתה את דוקאטי שבמנועי הארבע פעימות מתוצרתה השתמשה כבר בתחילת שנות השמונים. הייצור בבולוניה נמשך תחת השם דוקאטי שהיה ידוע ומוערך גם מחוץ לאיטליה (אם כי הלוגו שונה –  המילה דוקאטי נכתבה מעתה באותיות הלוגו של קאג'יבה) אך במקביל, במפעל קאג'יבה בוארזה פותחו ויוצרו משפחות אופנועים מבוססות על מנועי דוקאטי – אלאזורה לכביש ואלפנט לשטח.

עם האוכל בא התיאבון ולקראת סוף שנות השמונים התקבלה ההחלטה לנצח באתגר השטח האולטימטיבי – הפאריז דקאר, להנעה נבחר מנוע הדוקאטי 900 הקלאסי והותיק והשילדה פותחה בהתאם לנסיון והידע הרב שהצטברו בקאג'יבה. השידוך המוזר לכאורה התגלה כהצלחה בידיו של אדי אוריולי האיטלקי שניצח את הדקאר ע"ג קאג'יבה אלפנט בפעם הראשונה בשנת ההשקה 1990 ובפעם השניה בשנת 1994.

ומה אני עושה כאן / אריק ליכטמן

צי הרכב המשפחתי שלנו הוכוון הסטורית – ג'יפים לשטח ואופנועים לכביש. כשחיפשתי לפני כשלוש שנים אופנוע ספורט קלאסי שיחליף דוקאטי 900 סופרספורט שנגנב לי בצהרי היום ליד הגן של הילדה, כמעט סגרתי על הונדה vtr 1000 sp2 (אופנוע מירוץ מהמם שנבנה ע"י הונדה למטרה אחת ויחידה – להיות "דוקאטי קילר" במירוצי הסופרבייק) ובדקה התשעים, בהמלצת נועם חצור עליתי לניסיון על האלפנט. זו היתה נסיעה כמעט ראשונה על דו"ש כבד לאחר למעלה משלושים שנה על הרבה אופנועי כביש כבדים, טורינג וספורט. השילוב של המנוע המוכר לי מאד (היו לי גם סופרספורט וגם מונסטר עם אותו מנוע) ותנוחת הישיבה הגבוהה יחד עם מרכז הכובד הגבוה סגרו בפני אפשרויות (ימי מסלול, השחזת אגזוזים בירידה לאיילון) אך פתחו אפשרויות חדשות (בכביש – נעילת קדמי בבלימת חירום, אך במפתיע השתלטות והישארות על הגלגלים, במקום שאופנוע ספורט היה מזמן על הרצפה, ובשטח – טוב, שם יש לי הרבה מה ללמוד). אי אפשר להגיד שאני לא מתגעגע לפעמים, והפתרון הוא כמובן גם וגם וגם וגם...